<h1>פסקי הרא"ה</h1>
<h2>דף כז.</h2>
השוחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה, ולכתחלה צריך לשחוט הסימנין כולן ואפילו בעוף. וצריך לשחוט הורידין בין בבהמה בין בעוף, או לנקבן בשעת שחיטה. ואם לא עשה כן אין לו תקנה אלא שינתחנו [לאיברים] שעל ידי הנתוח והמליחה יוצא דמו, ובצלי אינו צריך מליחה כיון שנתנתחה לאיברים הרי הדם יוצא יפה על ידי האור ששואב אותו. אבל אם עבר ובשלה כשהיא שלמה בין בקדרה בין בצלי הרי היא אסורה בין בבהמה בין בעוף... כל האיסורין משו' דם כגון חוטין שבלחי וחוטין של יד די להם בחתיכה.0...
<h2>דף כח.</h2>
שחט את הושט בעוף ואחר כך נשמט' הגרגרת, שחיטתו כשרה, נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט, שחיטתו [פסולה]. שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם אחר שחיטה נשמטה זה היה מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה.
הרי ששחט הגרגרת בלבד ונמצאת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמטה אם אחר שחיטה, יביא בהמה אחרת ויקיף מקום חתך של הקנה אם הוא שוה לזה ואם של זה מיושר כמהו אם הוא כן בידוע שלאחר שחיטה, נשמטה, ואם נשמטה קודם שחיטה על ידי שהיא שמוטה אין החתך מיושר אלא מעוקל וכשמקיפין אותו לזה נראה לעין שאינן שוין, ובענין זה אדם יכול לעמוד על עיקרו של דבר. בד"א שיש לסמוך על בדיקה זו בשלא תפש בסימנין, אבל אם תפש בסימנין אין לסמוך על בדיקה זו שכיון שתפש בהן איפשר לשמוטה שתשחט חתך [מיושר].
[שבת קכ"ח ע"ב] השוחט תרנגול ידחוק רגליו בארץ או יגביהם מן הקרקע שמא ינעוץ צפרניו בקרקע ויעקר הסימנין.
<h2>דף כח:</h2>
ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים [לפי שהושט] נקובתו במשהו, ושתי עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ונקב משהו [אינו] ניכר בעור החיצון שהוא אדום. מה יעשו, בדקו את הקנה תחלה שיש לו בדיקה מבחו' וישחטוהו והוכשר העוף שהרי די לו בסימן אחד, ואחר כך הפכו את הושט שיש לו בדיקה מבפנים שהוא לבן ונקב ניכר בו.
<h2>דף כט.</h2>
השוחט שני ראשים כאחת שחיטתו כשרה.
<h2>דף ל:</h2>
שנים אוחזין בשני סכינין ושוחטין בבהמה אחת ושחטו בין שניהם רוב הסימנין אפלו שחט אחד מהם מלמעלה בסימן כלפי הראש ואחד מלמטה כלפי סופו כנגד הגוף שאין שוחטין במקום אחד שחיטתו כשרה, שהשחיטה כשרה בשנים ושלשה מקומות, כגון ששחט בהקיפו של סימן בכאן מעט ובכאן מועט ובכאן מועט ובין כלם להשלים לרוב. וכן שחיטה העשויה כקולמוס כשרה, כגון שהתחיל למעלה בקנה וחתך ושפע כלפי מטה ובמקום שנגמרה שחיטת הקנה התחיל שחיטת הושט. וכן שחיטה העשויה כמסרק והיא כענין זה וכל השחיטה מחוברת כזאת הצורה.
החליד את הסכין.......... וכן החליד תחת [העור], או תחת צמר מסובך, או שהיתה מטלית כרוכה יפה על צואר [והחליד הסכין] תחתיו ושחט הרי זו פסולה, אבל היתה מטלית נתונה על הבהמה ושחט תחתיה כשרה שלא הורע כחו של זה מן הסומא ששחט שאמרנו למעלה שהיא כשרה.
השוחט את הבהמה ושחט רוב הסימן הראשון והחליד את הסכין תחת המיעוט ושחט את הסימן האחר הרי זו פסולה.
התיז את הראש בבת אחת כאדם המתיז קנה או דלעת שדוחק הסכין בכח ופוסק, שחיטתו פסולה.
<h2>דף לא.</h2>
היה שוחט במשיכה כראוי והתיז את הראש בבת אחת בהולכה או בהבאה, אם יש בסכין מלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר שהן שני צוארין שחיטתו כשרה לפי שיש בזה שיעור הראוי שיכול לשחוט כראוי בהולכה אחת או בהבאה. וכן אם היה שוחט כן במשיכה כראוי והתיז שני צוארים כאחת בהולכה או בהבאה אם יש בסכין מלא צואר חוץ לשני צוארין שחיטתו כשרה, כללו של דבר צריך שיהא בסכין מלא צואר אחד יתר על מלא צוארי הבהמות הנשחטות. ואם תשאל בהתיז שני ראשים בהבאה כשאין בסכין אלא מלא שני צוארים למה שחיטתו פסולה בשתיהן ואין הראשונה נתרת שהרי לענין הראשונה הרי יש בסכין כמלא שני צוארין. תשובתך, הטעם בזה לפי שכשאדם שוחט שתי בהמות כאחת ואין בסכין אלא כשני צוארין ורוצה לשחוט שתיהן שתיהן בהבאה אחת מתוך שהוא צריך לדרוס לענין השניה דורס אף בראשונה וממנה אתה דן לבהמות הרבה כל שאין שם בסכין מלא צואר אחד יותר לכלן שכלן פסולות.
בד"א בשהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך, אבל הוליך והביא אפלו בסכין כל שהוא שחיטתו כשרה ואפלו באזמל, ובלבד שאין לו קרנים, שאם היו לו קרנים כיון שאינו אלא כל שהו חוששין שמא ינקוב הסימנין ולא ירגיש בדבר. יש מן החכמים שאמרו שלא הכשירו סכין כל שהו לשחוט בו בהולכה ובהבאה אלא בעוף שצוארו רך, אבל בבהמה אין לו לשחוט לכתחלה אלא בסכין שיש בו שיעור כראוי.
נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחטה כדרכה פסולה, שנא' וזבחת ואכלת שהשחיטה צריכה שתהא מכח אדם, ואם היא מכח אדם כגון שהפילה הוא אע"פ שלא נתכוון לחתכה כלל כשרה כמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף לב.</h2>
התחיל לשחוט ונפלה סכינו והגביהה או נפלו כליו והגביהן או שהשחיז את הסכין או עף ולא היה יכול לגמור שחיטתו ובא חברו וגמר השחיטה [אם שהה בנתיים] כדי שחיטת בהמה אחרת כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט [העור והסימנין כלן] דקה לדקה וגסה לגסה שחיטתו פסולה, וכדי בהמה דקה לעוף.
השוחט בסכין רע אפילו הוליך והביא כל היום כלו שחיטתו כשרה.
השוחט בהמה ושחט רוב הסימן האחד ולפי שהסכין רע שהה לשחוט מיעוט הסימן כשיעור שהיה וחזר ושחט הסימן האחר הרי זו פסולה, שכיון שמיעוט הסימנין אינו דבר המעכב בשחיטה הרי זה כמחתך בשר אחר וכשהיה שוהה בו דינו כאלו אינו שוחט כלל וכיון שהוא כשיעור שהיה שחיטתו פסולה.
השוחט ושהה הרבה [פעמים] בשחיטה ולא היה באחת מהן כשיעור שהיה ובין כלן יש כשיעור הרי היא פסולה.
שחט את הושט ופסק את הגרגרת, שחט את הגרגרת ופסק את הושט, או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה, או שהחליד את הסכין תחת הסימן השני ופסקו ממטה למעלה, נבלה. שכל שנפסלה בשחיטתה נבלה, וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה שתפסל טרפה.
<h2>דף לב:</h2>
שחט את הקנה בבהמה ואחר כך ניקבה הריאה קודם שחיטת הושט ואחר כך שחט את הושט, כשרה. מפני שחיי ריאה תלויין בקנה וכיון שנשחט הקנה הרי זה כאלו נטלה הריאה לגמרי, אבל שחט את הקנה ועד שלא שחט את הושט נקבו בני מעים או נולד בה טרפות אחר, טרפה. שחט את הושט ונקבו בני מעים ואחר כך שחט את הקנה כשרה, [שחיי] בני מעים תלויין בושט.0.......
<h2>דף לג.</h2>
בני נח אסורין באבר מן החי ואינן בתורת שחיטה לפיכך בן נח ששחט, רוב הסימנין בבהמה וחתך ממנה עד שלא תצא נפשה הרי מה שחתך ממנה אסור לו לעולם כדין אבר מן החי. אבל ישראל ששחט הסימנין בבהמה כיון שאנו בתורת שחיטה הרי דין הבהמה כמתה גמורה והחותך ממנה אבר קודם שתצא נפשה הרי זה מותר בין לנו בין לבני נח שאין לך דבר שמותר לישראל ואסור לבני נח. אע"פ כן שזה האבר שחתכו ממנה קודם שתצא נפשה מותר צריך להמתין שלא לאכלו עד שתצא נפשה לפי שאסור לו לאדם לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, שנא' לא תאכלו על הדם, כלומ' לא תאכלו על הנפש כי הדם הוא הנפש, הרי זו אזהר' שלא לאכול מבשר בעוד נפשה בה.
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט את המסוכנת [צריכה] שתפרכס, שאם לא כן חוששין שמא מתה ב... קודם גמר שחיטה, וכשפרכסה הרי זו ראיה שלא מתה אלא מחמת שחיטה. וכמה יהא פרכוס זה ויהא לנו ראיה על זה, כגון שתפרכס ברגל שהיה פשוט וכפפה אותו, או שהיה כפוף ופשטה אותו. אין זו ראיה לפי שהבהמה שולטת בידה יותר מרגלה ואע"פ שכבר מתה קודם שחיטה איפשר שעדין יכולה לפשוט ידה ואין זה אלא מיתתה בלבד ופשיטת ידה אינה ראיה לכח שבה ואינה אלא הוצאת נפש בלבד. בד"א בדקה אבל בגסה שאיבריה כבדין בין ביד בין ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה הרי זו ראיה לכח שבה ומחמת שחיטה מתה. ועוף מפני שהוא... [חיותו]... שנברא מן הרקק דיו בפרכוס כל שהו, ואפלו לא רפרף אלא בעינו או שקשקש בזנבו הרי זה פרכוס. בד"א שצריכה פרכוס כגון שהיתה בחזקת מסוכנת אבל היתה בחזקת בריאה אפלו [היה] אחד מכל הסימנין הללו כשרה. אי זו היא בחזקת מסוכנת כל שמעמידין אותה ואינה עומדת ואפלו אוכלת קורות. ופרכוס זה שאמרו בסוף שחיטה לאחר שנשחטו הסימנין או רובן.
<h2>דף לח:</h2>
השוחט לנכרי שחיטתו כשרה, ואפלו באומ' הגוי שמחשבתו לע"ז כיון שמחשבת ישראל אינה לפסול.
<h2>דף לט:</h2>
השוחט לע"ז הרי היא זבחי מתים. וכן השוחט וחשב בשחיטתו לזרוק הדם לע"ז או להקטיר החלב לע"ז הרי זו אסורה. אבל (ו)חשב לקבל הדם לע"ז הרי זו מותרת בהנאה, שאין בע"ז קבלת דם ולא הולכה לפי שלא נאסר בע"ז אלא זריקת דם והקטרת חלב שהן מעשה, והמקבל את הדם או המוליך עד שלא זרקו זה לא עשה כלום.
השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם מדברות שחיטתו פסולה, ואפלו אינה לשמן לדעת ע"ז אלא לשם רפואה מדרכי האמורי או לשם כשפים אע"פ כן אסורה באכילה מפני מראית העין שנראה כעושה זה לדעת ע"ז, ולפי שאין דרכן של גוים לעבוד ההרים עצמן ולא הגבעות ולא המדברות עצמן ואף זה לא נתכוון לע"ז לא אסרוה אלא באכילה. אבל השוחט לדברים שדרכן של גוים לעבדן כגון שרו של ים או שרו של הר או לשדים או לבעלי חיים......... ותאסר בהנאה.
<h2>דף מ.</h2>
שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה.
<h2>דף מא.</h2>
בד"א בישראל משומד או שהתרו בו וקבל התראה, [אבל בישראל אחר] השוחט לע"ז בהמה שיש לו שותפות אינה אסורה בהנאה לפי שסתם ישראל אינו חשוד לע"ז ומן הסתם כשהוא אומ' לע"ז אינו גומר לכך אלא לצער חברו ואינה אסורה בהנאה, אבל באכילה אסורה שכל שיש בו משום ע"ז וכל שנאסר משום סרך ע"ז אסור' באכילה. ולא עוד אלא מה שישחוט ישראל זה מכאן ואילך אפלו לשם דבר כשר חוכך אני בזה להחמיר לאסור באכילה שדינו כמשומד לע"ז, וכן אתה דן בשוחט לקבל דמה לע"ז או להוליך דמה לע"ז אע"פ שאינה אסורה בהנאה מפני שאין בע"ז קבלה והולכה אבל באכילה אסורה, וכן מה שישחוט מכאן ואילך אפלו לשם דבר כשר אסור באכילה כשחיטת משומד לע"ז.
אין שוחטין לתוך ימים ולא לתוך הנהרות שנראה כשוחט לשם שר שלהם. ואם הם מים מועטים לתוך כלי אין חוששין לכך. ואין שוחטין לתוך הכלים שלא יאמרו מקבל דם הוא לע"ז, ואם יש בהם מים מעט שוב אינו נראה ומותר. בד"א במים עכורין אבל במים זכים אפלו כל שהו אסור לשחוט לתוכן שנראה כשוחט לבבואה שלו. אע"פ שאין שוחטין לבבואה שלו לתוך ימים אבל שוחט הוא על דפני הספינה והדם שותת ויורד לתוך המים כיון שאין קלוח הדם מגיע לתוך הים.
אין שוחטין לגומא כל עיקר, מפני שהוא דרכי האמורי, והרוצה לנקר חצרו עושה הוא גומא בתוך חצרו ועושה מקום חוץ לגומא ושוחט שם ודם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן אפלו בענין זה מפני מראית העין שנראה כדרכי האמורי. וראוי לו לאדם להרחיק מדרכיהם שאסור לעשות כמעשיהם שנא' ובחוקותיהם לא תלכו.
<h2>דף מא:</h2>
השוחט לשם קדשים ואע"פ שהוא אינו מקדיש אותה בהמה שלא אמר בהמה זו קרבן אלא שהוא שוחט בהמה זו לשם קרבן ואין בלשון הזה לשון הקדש ומן הדין אינה קדושה, אע"פ כן אסורה באכילה בלבד מפני מראית העין שנראה............ (א"ה הכת"י לא ברור, וחבל על דאבדין).
<h2>דף מב.</h2>
דבר תורה כל בהמה שנמצא בה לקות הנכר בגופה בין בידי שמים בין בידי אדם, ולקות זה כדאי שאינה יכולה לחיות שנים עשר חדש, הרי זו אסורה. וזו היא טרפה הכתובה בתורה ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה ליפסל מחמת לקות שבגופה, וזו היא אסורה באכילה ואינה מטמאה. ונבלה האמורה בתורה כל שנפסלה בשחיטתה, וזו היא אסורה באכילה ומטמאה. ואלו טרפות בבהמה, נקובת הושט במשהו, ופסוקת הגרגרת ברובה, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב לבית חללו כל אחד במשהו, נפסק חוט השדרה ברובו, ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום, הריאה שניקבה במשהו, הרי אלו שני כללים לטרפות. ותחתיהם פרטים הרבה, והרי אני מסדר דיני כל אחד ואחד, וכל מקום שאני מזכיר נקב, ר"ל במשהו.
<h2>דף מג.</h2>
מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה.
שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ואם ניקב זה בלא זה כשר שחברו מגין עליו, וכן אם שניהם לבנים הרי זה ריעות בחיצון וכשר שחברו מגין עליו, או שהיו שניהם אדומים הרי זה ריעות בפנימי וחברו מגין עליו וכשר. נתחלפו שניהם שהיה חיצון לבן ופנימי אדום הרי זה ריעות בשניהם וכאלו ניקבו שניהם ואסור, וכן אם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה טרפה ואין אומ' חברו מגין עליו שפעמים שנמתח אחד מן העורות והנקבים מתכונין זה כנגד זה.
קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום ואינו מגין.
ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, וכבר נתבאר דין זה למעלה בפרק שני לענין נקב. ועוד יש לדון ממנו לענין דרוסה שאם יש כאן ספק דרוסה והיא צריכה בדיקה כמו שיתבאר לפנינו בע"ה. ובדיקתה אם רואין שהאדים הבשר מחמת הארס וזה אינו ניכר בחיצון שהרי אדום הוא אלא מבפנים.
<h2>דף מג:</h2>
והוי יודע שנשתנה דין ספק דרוסה מדין ספק נקב בסימנין, שכל שיש בו ספק נקב אי אתה מוצא בו תקנה בבדיקה אלא בעוף בשישחוט הקנה תחלה ונמצא כשר ואחר כך עוקר הושט והופכו ובודקו מבפנים, אבל בבהמה אי אתה מוצא בו בדיקה כלל שהרי צריך הוא לשחוט שני הסימנין וכיון שכן חוששין שמא במקום נקב שחט, ואע"פ שמצינו עכשו לאחר שחיטה נקב בחיצון למטה ממקום שחיטה חוששין שמא הפנימי ניקב במקום שחיט' ושניהם ניקבו זה כנגד זה שכל שיש בו ריעות ואי איפשר בבדיקה חוששין לנקב ודינו כאלו הנקב לפנינו וטרפה, אלא אם כן במקומות שאפלו כשהנקב לפנינו יש בהן לדון להתיר, כגון תולעת שפירש מן הריאה ונמצאת הריאה נקובה שתולין שלאחר מיתה פירש כמו שיתבאר לפנינו, או במקומות שכשהנקב לפנינו אין איסורא ודאי אלא ספק, כגון קוץ עד שתנקב לחלל שאפלו הנקב לפנינו איסורא ספק שאין איסורא מצד הנקב עצמו אלא שמא נקבו בני מעים ואיסור זה ספק וכיון שכן אם הנקב עצמו ספק הרי הוא מותרת ואפלו אתה מוצא בו קצת ריעות הרי זה דין ספק נקב. ודין ספק דרוסה אינו כן אלא הרי זה יכול לשחוט לכתחלה שני הסימנין ואחר כך איפשר לו לבדקה שהרי בדיקת ספק דרוסה הוא אדמימות שיש בו מחמת הארס ואפלו לאחר שחיטה ניכר בו.
שחט את הקנה בעוף והוכשר ואחר כך נעקר הושט והפכו ומצא בו נקב בפנימי הרי זה טרפה ואין אומ' חברו מגין עליו שהרי חיצון אין לו בדיקה, ויש אומ' איפשר בנפיחה ובמים פושרין כדרך שנאמר לפנינו בריאה.
נמצא קוץ בושט אין חוששין לה כלום. ישב לה קוץ בושט שננעץ קצת כיון שאנו רואין בו ריעות חוששין שמא ניקב לחוץ ואע"פ שאין אנו רואין הנקב חוששין שמא עלה בו קרום וקרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום, ועל ידי הקרום אי איפשר לראות הנקב ואין מוצאין בו גם כן קורט דם. הרי שמצאו הקוץ שנקב מצד לצד אם אתה מוצא בחודה של קוץ שכלפי חוץ קורט דם בידוע שהנקב הזה (חוששין) נעשה קודם שחיטה, ואם לאו בידוע שהוא לאחר שחיטה. ואע"פ שבשאר נקבים אין קורט דם ראיה להם, כאן הוא ראיה לפי שיש כאן קוץ בנקב ואיפשר להסתבך בו הדם וכיון שכן אלו היה לפני שחיטה נסרך בו הדם ואתה מוצא בו קורט דם בצד חוץ ולא בצד שלפנים שהאוכלין והמשקין מדחין אותו.
תרבץ הושט שנקב במשהו טרפה שדינו כושט לענין נקב. ואינו מקום שחיטה. אי זהו תרבץ הושט שאינו ראוי לשחיטה, עד כדי שיתפו' אדם בשתי אצבעותיו, ולמטה עד כדי שישעיר ושט שעשוי קמטים והוא דומה לכרס, ושיעור זה בבהמה. ובעוף כבר פירש למעלה בפרק שני ששיעורו למעלה שכנגדו בקנה מקום שחיטה, ולמטה עד גג הזפק. ומקום שחיטה בקנה משפוי כובע ולמטה שהוא כנף ריאה התחתונה שהוא עליונה כשיעמידנה הטבח. וכשמשערין זה, אין זה משערין היכן מגיע כנף הריאה לקנה כשאדם אונס אותה למשוך צוארה, או כשהיא אונסת עצמה למשוך צוארה. אלא כדי שתמשוך צוארה ותרע'.
<h2>דף מד.</h2>
תרבץ הושט שניטל רובו מלחי כשר, והוא שנעקר רובו בהיקף הסימן ומיעוט הנשאר מעורה מיעוט כאן ומיעוט כאן וכיון שכן שאין הרוב נעקר במקום אחד כשרה, והיכא שמה שנשאר קיים מחובר חבור יפה, אבל מה שנשאר קיים אינו חבור יפה אלא שנתדלדל קצת, או שהחתך מתפשט בסימן בכדי שראוי לקפלו, הרי זה כאלו נחתך באמצע הסימן ואם נחתך רובו טרפה, וזו היא שאמרו סימנין שנדלדלו ברובן טרפה.
פסוקת הגרגרת ברובה ורובה שאמרו רוב חללה ולא רוב עביה. ופי' דבר זה, על ידי שהגרגרת עשוי טבעות טבעות ואינן מקיפות את כל הקנה ומצד הטבעות והוא צד שלמעלה העור עבה יותר, נמצא רוב עביה קודם לרוב חללה, ואם נפסקה ברוב אינה טרפה עד שתפסק ברוב חללה.
<h2>דף מד:</h2>
חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר, ואם עבר וטיהר או התיר לא עשה ולא כלום ואפלו חזר הראשון אחר כך והודה לדברי השני. בד"א בטועה בשקול הדעת אבל בטועה בדבר משנה מחזירין אותו. אי זהו טועה בשקול הדעת, כל מקום שנחלקו שני תנאים או שני אמוראים וסוגית התלמוד כאחד מהם והוא עשה מעשה כדברי האחר. בד"א בשזה שטימא או אסר קדמה הוראתו תחלה ואחר כך נחלקו עליו אבל בשנחלקו בבת אחת אע"פ שזה מטמא או אוסר רשאי חברו לטהר או להתיר. וכיצד דינם, אם אחד מהם גדול מחברו בחכמה ובמנין הלך אחריו. ואי בשל סופרים הלך אחר המיקל. ובשל תורה הלך אחר המחמיר. מחסידי ישראל היו פורשין מבהמה שבאה לכלל ספק והותרה מתוך הוראת חכם. בד"א בהוראה התלויה בסברא, אבל דבר התלוי בקבלה אין לו לפרוש ואם פירש אין זה אלא מדת בורות.
דין תורה חכם שהורה בבהמה מותר לו ליטול ממנה במתנה או בדמים, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וזה דבר כיעור הוא שיבא לחשדו שמא מתוך כך הקל בדבר בשביל הנאה זו הבאה לו. בד"א במקום שמוכרין בשר בשומא, שעכשו יש פנים לחשד זה שמא בשביל הוראתו נתנו לו בזול יותר מדינו בדמים אלו, אבל במקום שמוכרין בשר במשקל מותר לו ליקח ממנו שאין חשד בזה שהרי הוא הוראה לכל שכן דמיו לכל אדם. ואם תאמר שמא יתנו לו מן המובחר שבבשר אין חשד בכך שדרך תלמיד חכם בכל מקום לנהוג כבוד ולברור לו מנה יפה. אי זהו תלמיד חכם, זה היודע להורו' בטריפות שהגיע לכלל כן שיודע לפרש אי זו כשרה ואי זו אסורה וכדאי לסמוך על עצמו ואין צריך להוראת אחרים. כל מי שקרא ושנה ושימש תלמידי חכמים ורואה טרפה לעצמו שיודע כשהיא מותרת ואוכלה עליו הכתו' אומ' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, וזהו אוכל ביגיע כפו שאינו מפסיד ממנו על הספק.
<h2>דף מה.</h2>
הגרגרת שנקבה נקבים קטנים הרבה ואין בהם חסרון, אם הם ברוב הקנה טרפה. ואם הם נקבים שיש בהם חסרון, אם הם בכאיסר של הקנה טרפה. בד"א כשהנקבים סמוכין שאין בין נקב לנקב כמלא נקב, אבל אם רחוקים זה מזה אינה טרפה בכאיסר ולא ברוב הקנה אלא משערין החסרון כמה הוא, אם החסרו' בלבד עולה בכדי רוב הקנה טרפה ואם לאו כשרה. בעוף שהקנה שלו דק ונקב נקבים שיש בהם חסרון ואי איפשר לשער בו בכאיסר, חותך מה שיש בו באותן נקבים ומניחו על פי הקנה והוא צר יותר משאר הקנה ואם חופה רוב הקנה כשרה ואם לאו טרפה.
נפחתה הגרגרת כמין דלת ועדיין מחובר בה אין אומ' אם חופה לשער ברובו אלא בכדי שיכנס איסר לרחבו. ובעוף הדק נראה לו שלעולם משערין ברובו.
נסדקה לארכה אפלו לא נשתייר בה אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה.
ניקב הקנה למטה ממקום שחיטה תידון כריאה לאסרה בנקב במשהו.
ניקב קרום של מוח, ושני קרומי' יש לו למוח, ואם ניקב התחתון טרפה, ואם ניקב העליון כשרה.
מוח וכל מה שבקדרה נידון כמוח ואם ניקב במשהו טרפה. התחיל לימשך נידון כחוט השדרה שאם נפסק רובו של עור טרפה. ומהיכן מתחיל לימשך, כמין שני פולין הן ומונחין על פי הקנה, מן הפולין ולפנים כלפנים, מן הפולין ולחוץ כלחוץ, ופולין עצמן כלפנים.
<h2>דף מה:</h2>
ניקב הלב לבית חללו בין לבית חלל גדול בין לבית חלל קטן טרפה. ניקב הלב במשהו. איזהו קנה הלב חלב שעל גבי דופני הריאה. הקנה מתפצל לשלשה פיצולין, ואחד מהם ללב ואחד לכבד ואחד לריאה, ואם ניקב אחד מן הפיצולין הללו טרפה.
חוט השדרה שנפסק ברובו טרפה, ורובו שאמרו רוב עורו אבל מוח זה לא מעלה ולא מוריד, ואם הומרך שנשפך כקיתון או נתמסמס כדונג שנתמסמס מפני האש וכשמעמידו אינו יכול לעמוד טרפה, אבל נתמזמז וזהו שנתנדנד כשר. עד היכן חוט השדרה שתהא מיטרפת בפסיקתו עד בין הפרשות, והוא מקום שהוא מתפשט ומתפצל פצולין כנגד הירכים, והפצולין נקראין פרשות על שם שפורשין לכאן ולכאן, והוא עד פרשה שניה, אבל שלישית כשרה. ומוח של פרשות עצמן של ראשונה ושניה נידון כחוט השדרה, ופי פרשה של שלישית, וחוט השדרה בעוף עד למטה מן האגפים והוא עד כנגד פרק הכנף.
<h2>דף מו.</h2>
נטלה הכבד טרפה, ואם נשתייר ממנה שני זיתים במקום מרה וכזית במקום חיותה והוא במקום שהיא תלויה כשרה.
הריאה שנקבה טרפה, ושני קרומות יש לה לריאה ניקב זה בלא זה כשרה וכן אם נקלפה שנטל קרום העליון וקרום התחתון קים כשרה.
<h2>דף מו:</h2>
ריאה שהאדימה בין כלה בין מקצתה כשרה.
ריאה שיבשה בה כלל טרפה, שלקות הוא בה ודינו כנקב, אי זו היא יבשה כל שהיא נפרכת בצפורן.
אין מקיפין בבועות... שאם יש בועות בריאה ומצאו אחת מהן נקובה וספק לנו אם מחיים אם לאחר מיתה, אין אומרין ננקוב אחרת ולדמותה לזו אם דומה נקב לזה שעשינו אנו לאחר מיתה אלא הרי היא טרפה.
סרכא שנמצאת בריאה בין האונות עצמן, או מן האונא לריאה, והיא שנקראת אומא לפי שהיא גדולה והיא כאם לשאר הפיצולין, הרי היא כשרה. בד"א כשסירכא זו בין חתך האונין ובין שתי האונו' הסמוכות זו לזו או מן האונא לאונא הסמוכה לה. אבל היתה סרכא זו מאונא לאונא אחרת שאינה סמוכה לה הרי היא טרפה. ולא עוד אלא אפלו מאונא לאונא הסמוכה לה וסרכא מתפשטת לה כלל כלל על גב האונין הרי היא טרפה.
<h2>דף מז.</h2>
שתי בועות הסמוכות זו לזו בידוע ניקבה הריאה ועל ידי כך נסמכה שתי בועות אלו. הרי שנסתפק לנו בהן אם הוא אחת או שתים נוקבן אחת מהן ואם כל הליחה נשפכת מאותו נקב, אחת היא וכשרה. ואם לאו שתים הן סמוכות זו לזו וטרפה.
חמשה פיצולין יש בריאה והן נקראין אונות, וכשפני הריאה כלפי אדם אתה מוצא אונות אלו שלש לצד ימין ושתים לצד שמאל, חסר אחת מהן או החלפו שנמצאו שלש משמאל ושתים מימין טרפה. נמצא באונין יתר מזה כשרה, והוא שהאונין היתרות בסדר האונות או משוכות לפנים כלפי חזה אבל היו לצד חוץ טרפה.
ברוב הבהמות אדם מוצא אונא יתרה כלפי פנים לצד חזה ויש לה כיס והיא בתוכה וקורין אותה אונת הורד, הרי שחסרו האונות שלא נמצא בה לצד ימין אלא שתים הרי אונת הורד זו משלמת למנין שלש אבל לצד שמאל אינה משלמת.
<h2>דף מז:</h2>
כמה שיעור של אונא בין להכשיר בין לפסול כעלה של הדס אבל פחות מכן אינה נדונת כאונא כלל.
היתה חלקה כלה כבקעת שאין בה חתך אונין כלל טרפה קרעה ומצאו בה מקום חתך (אונין חלק) אפלו כעלה של הדס כשרה אע"פ שהיו דבקים בסרכא שהרי סרכא זו במקום חתך היתה וכסדרן היתה.
ריאה שעומדת נפוחה וקשה כבקעת או שמראה שלה מראה בשר מת כמראה בקעת טרפה.
ריאה שמראה שלה כעין הכחול שאינו לא ירוק ולא שחור אלא כעין תכלת כשרה. כמראה הדיו היבש שהוא שחור טרפה. שני מיני ירוק הם אחד כעשבים והוא הנקרא וירד ומראה זה כשר בריאה. ואחד כעין חלמון ביצה והוא הנקרא גדוגי ומראה זה פסול בריאה. כמראה כבד כשרה. כמראה בשר טרפה. כל המראות הפוסלות בריאה אם נפחו אותה וחזרה למראה קושי כשרה שהרי הריאה בחיים נפוחה היא, וכן הורה רבנו האיי גאון ז"ל.
נמצא מקום אטום בריאה שאינו עולה בנפיחה, מביאין סכין וקורעין מעט באותו מקום אם נמצא בו ליחה כשרה, לא נמצא בו ליחה מביאין נוצה או תבן או רוק ומניחין שם במקום שקרעו ונופחין הריאה אם מתנדנד הרוק או התבן או הנוצה הרי היא כשרה, מכיון שאנו רואין שם הרוח נכנס באותו מקום האטום, ואם לאו הרי היא טרפה שלקות הוא זה בריאה, ובכל מקום לקות דינו כנקב.
קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום.
סרכא שבריאה ואין ראשה האחר דבוק בשום מקום וזו היא הנקראת סרכא תלויה הרי היא טרפה.
ריאה שמשמעת קול כשנופחין אותה ונראה כאלו הרוח יוצא ממנה. אם אנו מכירין באי זה מקום משמעת הקול מ(ד)[נ]יחין עליו תבן או רוק או נוצה, אם מתנדנד בשעת נפיחה בידוע שניקבה וטרפה, ואם לאו כשרה. הרי (שאנו) [שאין] יכולין לעמוד על אותו מקום שמשמעת הקול, מושיבין אותה במים, לא במים קרים ולא במים חמים שאלו כלם סותמין הנקב, אלא במים פושרין ונופחין אותה אם מתנועעין המים מחמתה טרפה, ואם לאו כשרה, וזה שמשמעת הקול מפני שניקב קרום התחתון והרוח נכנס בין שניהם.
ריאה שנמרסה ושנמוח בשרה בתוך הקרום שלה ונשפך לתוכה מצד לצד כשרה, והוא שהקנוקנות שלהן קיימין שלא נמוחו. והיאך עומדין על דבר זה, מביאין קערת חרס השוע באבר שהיא חלקה ונראה זה יפה וקורעין הריאה ושופכין אותה לתוכה, אם יש בה חוטין לבנים בידוע שנמוח מן הקנוקנות וטרפה, ואם לאו כשרה.
הריאה שנמוקה שנתרוקנה קצת בשביל שנמוק ממנה ואינה נשפכת כלל אלא שיש בה חלק ריקן וקרום שלה קיים כשרה, ואפלו חלל החסרון מחזיק רביעית לוג.
<h2>דף מח.</h2>
ניטלה שלפוחית שלה והיא האם והוא מקום שהולד נוצר בו בתוך הרחם כשרה.
התליע הכבד שלה כלה הרי היא כשרה.
ריאה שהעלתה צמחין ובועות הרי היא כשרה, ואע"פ שמראה אותן צמחין (כשר) שחור או אי זה מראה שיהו, אע"פ שיש קצת מראות פוסלות בריאה כמו שיתבאר לפנינו אין זה אלא בגופה של ריאה אבל בצמחין לעולם כשרה ואין שום מראה פוסל בהם.
סרכא שעלתה מגב האונין לדופן הרי היא כשרה. מן האומא לדופן מביאין סכין שפיה חד ומפרקין הריאה מן הדופן, אם היתה מכה בדופן תולין הריעות בדופן וכשרה, ואם לאו הרי היא טרפה. סרכא מגב האונין לחזה או לשמנינות של החזה הרי היא מותרת. וכן כתב הרב ז"ל. סרכא מן האומא או מן האונא לגרגרת או לשמנינות הגרגרת או להרת או לטרפש הלב או לטרפש הכבד או לאונת הורד או לקנה הלב ושמנינות שבסמפון שקורין קורדבינא או לשאר כל המקומות, טרפה, ואפלו לכיס שלה.
ריאה שהעלתה צמחים ומלאים מים בין זכין בין סרוחין כשרה.
<h2>דף מח:</h2>
מחט שנמצאת בריאה, אם הריאה לפנינו כשהיא שלמה, נופחין אותה אם אין שם נקב כשרה, שדרך סמפון הקנה נכנסה ובאה לשם. אם אין הריאה לפנינו טרפה, חוששין שמא דרך הושט נכנסה כדרך שאר אוכלין ומשקין ונקבה בני מעים ואחר כך נקבה הריאה ונכנסה לתוכה.
הקנה מתפצל בסופו שלשה פצולין, אחד ללב, ואחד לכבד, ואחד לריאה. אם ניקב אחד מהן, אם במקום שהן דבוקין טרפה, ואין אומ' חברו מגין עליו.
הדקין מסובבין זה על זה ומהודקין בהקיפן ואם ניקב אחד מהם כשרה שחברו מגין עליו.
הרי שחתכו הכבד ומצאו בה מחט, אם חודה של מחט כלפי הראש הרי היא טרפה, בידוע שזה המחט נכנס דרך הושט ונקב הדקין ונכנס לתוך הכבד שראשה הגס לא היה יכול לנקוב וליכנס לתוך הכבד. ואם חודה כלפי הבהמה דרך הקנה נכנסה וכשרה. דין זה במחט גסה ובה ראוי להפריש בין חודה לראשה האחר, אבל במחט דקה שני ראשיה חדין ונוקבין, וכיון שכן אע"פ שחודה כלפי גוף הבהמה והאחר כלפי הראש איפשר שזה נכנס הושט ונקב הדקין ונכנס לתוך הכבד בעוקצו של מחט שאף הוא נוקב ולפי שנכנס לכבד בעוקצו לפיכך עוקצו כלפי הראש והרי זה טרפה. איסור זה אינו מפני הכבד שאין נקב פוסל בו אלא מפני נקב הדקין ואי איפשר בהן בבדיקה שאין אנו יודעין באי זה מקום ניקבו הדקין וכל בדיקת משהו כיוצא בזה שאינו במקום אחד אין סומכין על בדיקה לפי שאיפשר לטעות משהו. ומזה הטעם אנו אוסרין לפנינו כשנקבה לחלל מפני חשש שמא ניקבו בני מעים ואין מתירין בבדיקה.
מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות והוא מקום בכרס שהוא כפול ויש בו עורות ונקרא בית הכוסות לפי שהוא עשוי ככוס. אם ניקב עור [האחד] כשרה, שחברו מגין עליו ואפלו חודה כלפי הראש. ואין חוששין לומ' מכיון שחודה כלפי הראש שמבחוץ באה וניקבה ובידוע שניהם ניקבו ואין סומכין על עין במקום ראיה מוכחת לאיסור. לפי שתולין באוכלין ומשקין שהם דחקו את המחט ונקב מבפנים בעוקץ. כשהמחט נמצאת בריאה ואין הריאה שלמה לפנינו הרי היא אסורה כמו שבארנו, ואין אומ' בה הפרש זה לדון אם חודה של מחט כלפי הראש או כלפי הגוף, שחוששין שמא מפני זה נקבה בריאה בעור באי זה מקום שיהא שהרי נראה לעין שנקבה בבשר הריאה מכיון שאינה בסמפון, וכיון שכן חוששין גם כן נקבה בעור ושוב נדחקה וחזרה לה לפנים מה שאין בכבד שאין פיסולו מעצמו אלא מפני חשש נקב בני מעים כמו שבארנו.
<h2>דף מט.</h2>
טרפש הלב אינו נפסל בנקב, לפיכך מחט שנמצאת בו כמחט שנמצאת בכבד, אם חודה כלפי הראש טרפה, ואם לאו כשרה.
מחט שנמצאת בסמפון הגדול שבכבד כשרה, כיון שבסמפון הוא בידוע שדרך הסמפון נכנסה בין חודה כלפי פנים בין חודה כלפי חוץ, וכן שנמצאת בסמפון הגדול שבריאה.
גרענה שנמצאת במרה בזו תולין בידוע דרך סמפון באה לפי שהוא דבר גס ואינו חד ואי איפשר לו לנקוב ואי איפשר לו שבאה אלא דרך סמפון. ואע"פ שעכשו אין אנו יכולין להוציאה דרך הסמפון אע"פ [כן תולין] להקל שעל ידי נענוע הבהמה נדחק ונכנס. בד"א בגרענת תמר שאינה חדה אבל גרענה של זית שהיא חדה מתוך שנכנסה בדוחק חוששין שמא קרעה בעור המרה בכניסת המרה. דין זה בגרענה של זיתים לפי שנכנסה בדוחק והיא חדה חוששין שמא קרעה, אבל מחט שנכנסה בריוח אין חוששין לה לכלום. וכן מחט שנמצאת בלב כשרה דרך הסמפון באה לשם.
נקב שנמצא בריאה במקום שיד הטבח ממשמשת תולין בכך וכשרה.
תולעת היוצאת מן הריאה ונמצאת הריאה נקובה אחר שחיטה פירש ומותרת.
שני מקומות יש בקיבה אחד עשוי כקשת ואחד עשוי כיתר על גבי הקשת, חלב שעל הקשת אסור, שעל גבי היתר מותר. חלב טהור סותם במקומו כגון שניקבה הקיבה ולא ניקב חלב טהור שעליה הרי הוא סותם שאין אנו (חוששין) [חושבין] נקב כיון שלא ניקב החלב המגין. חלב טמא אינו סותם לפי שאינו אדוק. וחלב חיה שכיוצא בו בבהמה אסור, אינו סותם שאף הוא אינו אדוק.
<h2>דף מט:</h2>
חלוחלת שניקבה, או טרפש הלב שניקב ולא ניקב החלב שעליהם, אין החלב סותם ולא מגין לפי שאינו אדוק.
<h2>דף נ.</h2>
יש בבני מעים כמין גלד דק והוא נקרא ליחה ואם ניקבו בני מעים וליחה סותמתן טרפה שאינה מגינה.
מקיפין בבני מעים כגון שנמצא נקב בבני מעים ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה, נוקבין במעי נקב אחר ורואין אם דומין אחר שחיטה היא וכשרה, ואם לאו לפני שחיטה היא וטרפה. הרי שמשמשו במקום נקב ועכשו נקבו במקום אחר ואין הנקבים דומין, ממשמשין במקום נקב האחר ואם דומין כשרה.
מקיפין בריאה בענין זה [שאמרנו] בין בריאה זו בין בריאה אחרת, לומר שנוקבין בריאה אחרת לראות אם דומה נקבה לשל זו. בד"א מריאה של בהמה דקה לריאה של בהמה דקה או מבהמה גסה לבהמה גסה, אבל לא מגסה לדקה ומדקה לגסה.
הקנה עשוי טבעות טבעות, ואותן טבעות אין מקיפות כל הקנה, חוץ מטבעת גדולה, ומצד הטבעות הוא תנוך וצדו השני בשר, והתנוך נקרא חוליא והבשר נקרא בר חוליא, ומקיפין בקנה מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא, אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא.
החלוחלת קצתה דבק בירכים ואם נטל מקום הדבוק כלו כשר והוא שנשתייר בו כדי ארבע אצבעות בשור ואם ניקבה למעלה ממקום הדבק כשרה, הואיל וירכים מעמידין אותה אלא אם כן נקבה רובה.
<h2>דף נ:</h2>
הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה טרפה. ואי זו היא כרס הפנימית, הכרס כלו כרס הפנימית. ואי זו היא כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס, וזו אינה טרפה עד שנקרע רוב החיצונה. בד"א בקטנה אבל בגדולה אם נקרע בה טפח טרפה. אי זו היא גדולה ואי זו היא קטנה, כל שנקרע בה טפח ולא הגיע לרובה זו היא גדולה, וכל שנקרע בה רובה ואינו טפח זו היא קטנה. ואם נקדרה שנקבה נקב עגול ביתר מכסלע טרפה, שאם תמתח תעמוד על טפח. וכמה יתר מכסלע, כגון שנכנסין בה כאחת שלשה גרעיני תמרים בדוחק.
המסס ובית הכוסות יש מקום שהן כפולין ויש מקום שאינן כפולין, ובמקום שהן כפולין אם ניקב העור האחד השני מגין ואינה טרפה אלא אם כן ניקבו שניהם.
מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה, וזהו הפנימי אבל לא החיצון שאם ניקב החיצון הרי הוא כקוץ שנקב לחלל שחוששין שמא נקב בני מעים ואי איפשר שנקב משהו אין סומכין עליו בבדיקה אלא במקום מיוחד ולא בכלל בני מעים, נמצאת המחט משני צדדים טרפה. נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא קודם שחיטה לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה. ואע"פ שאין אנו סומכין בסימן זה בשאר הנקבים, מתוך ששאר הנקבים אין להם במה יסתרך הדם אבל כאן במחט שהדם מסתרך בו הרי זה סימן ראוי לסמוך עליו. ואע"פ שאמרו בקוץ שישב בושט שחוששין שמא נקב לחוץ אע"פ שאין בו קורט דם ואע"פ שאיפשר לו להסתרך בקוץ כיוצא בו במחט. טעמו של דבר מפני שיש לחוש שמא נתרפא ועלה עליו קרום וקרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום. ואין לומ' לבדוק לצד פנים לראות אם יש על הקוץ קורט דם אם לאו, שאין סומכין בושט בסימן זה לצד פנים לומר אם יש עליו קורט דם אם לאו, מפני שאוכלין ומשקין שנכנסין שם מדיחין אותו, מה שאין כן בבית הכוסות.
<h2>דף נא.</h2>
מחט שנמצאת בבית הכוסות משני צדדין, אם הוגלד פי המכה שעלה גלד עליה בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה שאי איפשר שהוגלד פי המכה בפחות מכן. לא הוגלד פי המכה אי איפשר לעמ' עליו כמה היה קודם שחיטה. ענין זה למדין ממנו לדין מקח וממכר, שאם היתה טרפה ברשות המוכר יכול הלוקח לחזור בו לפי שהוא מקח טעות ואם הוגלד פי המכה בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה, ואם אין שלשה ימים שלקחה בידו[ע ש]ברשות מוכר נטרפה, ואם לא הוגלד הרי אינו ידוע כמה נטרפה מתחלה ועל הלוקח להביא ראיה אם טוען עליו שהוא מקח טעות לפי שהמקח ודאי והטעות ספק. וכן אתה דן בלוקח בהמה ושחטה לאלתר ומצא בה סרכא ולא סוף דבר טרפות [ודאי אלא אפילו טרפות] ספק מכיון שאוסרה הרי זה מקח טעות.
כל בהמה או עוף שנפל ממקום גבוה ונפל שלא לדעת ונפל על דבר קשה הרי זו טרפה, לא מפני חשש נקב אלא שזהו טרפות בפני עצמו שאיבריה מתפרקין ומתפקקין וכל שיש בה טרפות זה אינה יכולה להלך ולא לחיות מעת לעת. בד"א בשידוע לנו ודאי שנפלה שלא לדעת, אבל הניחה למעלה בראש הגג ומצאה בחצר מן הסתם אין חוששין לנפילה שלא לדעת אלא אומ' שלדעתה, ואע"פ שאינה יכולה להלך אע"פ כן כל לדעת עצמה לא נתרסקה כל כך שתהא ברסוק זה כדי שתטרף בו.
זכרים המנגחים זה את זה אין חוששין לריסוק איברים, ואם נפלו מכח הכאתם חוששין (לא) [להם] משום החבט ואע"פ שאין חבט בפחות מעשרה טפחים זהו בנופל מעצמו אבל מכח אחר יש חבט בפחות מעשרה.
דרך הגנבים שנכנסין דרך כותלי החצר וגונבין אלים ומשליכים אותם בעד הכותלים, ובאלו אין בהם משום רסוק איברים מפני שהם נזהרים בהם להשליכם על מתניהם בכדי שלא יוזקו. החזירו' והשליכום מכותלי החצר לחצר חוששין להם מפני שאין נזהרין בחזירתם ונופלין על גבן ומתרסקין איבריהם. בד"א בשהחזירום מחמת יראה אבל החזירום מחמת תשובה מן הסתם בחזירתן גם כן נזהרו שלא ינזקו.
הכה לה במקל ארוך שהוא כנגד כל השדרה אין בו משום ריסוק איברים. ואם נפסק המקל בחצי השדרה, או שלא היה ארוך כל כך ונשלם בחצי השדרה יש בו משום ריסוק איברים. וכן אם הכה על השדרה לרחבה. הרי שהיה המטה ארוך כנגד כל השדרה והכה אותה בו והיו בו קשרים שלא היה חלק חוששין לרסוק איברים. וכל דברים אלו בשלא הלכה, אבל הלכה מותרת. ויש או' בזו שהיא צריכה בדיקה בחוט שדרה. אבל בנפילה כל שהלכה אינה צריכה בדיקה כלל.
בהמה המקשה לילד ויצא ולדה בקושי ובדוחק אין חוששין שמא מחמת אותו דוחק נתרסקו איבריו ומותר לאלתר, ואע"פ שלא הפריס על גבי קרקע כלומ' שלא הלך, והוא שמוחזק בו שכלו לו חדשיו שאם לא כן אסור מן הסתם עד שמנה ימים משום חשש נפל.
<h2>דף נא:</h2>
דרך השורים שמשליכין אותם כשרוצין לשחטם ואע"פ כן אין בהם משום רסוק איברים מפני שנופלין לדעת.
עמדה מותרת לאלתר וצריכה בדיקה כנגד כל החלל כלו, משום ריאה ומשום בני מעים ומשום חליות ומשום חוט השדרה, אבל לא במוח ולא בסימנין שהסימנין קשין הן אצל נפילה. אע"פ שאמרנו שאין סומכין על בדיקה אלא באבר מיוחד אבל לא בכל הגוף זהו בנקב משהו אבל נקב הבא מחמת ריסוק אינו נקב משהו אלא נקב הנכר. זהו שהתרנו בעמדה זהו בעמדה מעצמה אבל העמידה ועומדת אין זו ראיה, לא נאמר זה אלא במסוכנת.
עוף שנחבט על גבי המים כיון ששט על פני המים מלא קומתו דיו. בד"א ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה כדרך שהמים הולכין אין זו ראיה לפי שהמים הוליכוהו ואין זה מכחו, ואם המים עומדים כגון אגם מים הרי זו ראיה שמכחו הוא וכשר. היו תבן או עצים במים וקדם העוף להם בשוטו אפלו מלמעלה למטה הרי זו ראיה שהוא הולך מכחו וכשר אפלו במים הזוחלין.
נפל העוף על גבי גלימה והיתה כפולה אין בו משום ריסוק איברים, היתה פשוטה יש בו משום ריסוק איברים. כללו של דבר כל שנפל על גבי דבר קשה חוששין, על דבר רך אין חוששין.
<h2>דף נב.</h2>
יש שנותנין (דבר) [דבק] שקורין גרוד בדף ובא העוף ונח בו ונדבק בו ונופל הדף ונחבט העוף, אם לא נדבק אלא בכנפו האחד מותר שכשהדף נופל פורח העוף בכנפו האחר ומסיע לעצמו ואינו נחבט, ואם נדבק בשתי כנפיו אסור.
נשתברו רוב צלעותיה טרפה. אלו הן רוב צלעותיה שש מכאן ושש מכאן, או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן, שהצלעות אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן ושתים עשרה הם רוב. והוא שנשתברו באותו מחצית שהוא כלפי השדרה. דברים הללו בצלעות גדולות שיש בהם מוח שיש צלעות שאין בהם מוח ואינן מן המנין.
הצלעות תחובין בשדרה ובשדרה יש כמין קבול לכל צלע וצלע שנכנס לתוכו כעין יד של מכתשת שנכנסה לתוכה, ואם נשבר בית קבול זה של אחת מן הצלעות אע"פ שגופו של קשר השדרה נשאר קים טרפה.
<h2>דף נב:</h2>
הגלגולת שנחבסה שנתרסקה ברובה טרפה, ולא סוף דבר רוב הקיפה של גולגולת אלא אפלו רוב גבהה של גלגולת שזהו כלפי העינים.
יש מן החיות שהן דורסות וכן יש מן העופות שהן דורסין שדרכן לנעוץ צפרניהם לבעל חיים ומטילין בו ארס וממיתין אותו וארס זה שורף. הזאב יש לו דריסה בבהמה דקה אבל לא בבהמה גסה שאין ארס שולט בהן להזיק. הארי יש לו דריסה בגסה. חתול יש לו דריסה בגדיים וטלאים וכל שכן בעופות ונמיה כחתול. שועל יש לו דריסה בגדיים וטלאים כחתול. חולדה יש לה דריסה בעופות ולא בגדיים וטלאים אלא דינן כקוץ שאם ניקב לבית חלל טרפה. הנץ יש לו דריסה בעופות ואפלו בגדולים ממנו. שאר עופות טמאין הדורסין, בכיוצא בהם יש להם דריסה בגדולים וגסים מהם אין להם דריסה. וכלב אין לו דריסה כלל שאין לו ארס. כל מקום שאני או' אין לו דריסה כלומ' שאין לו ארס אלא הרי הוא כקוץ. אין דריסה אלא ביד אבל לא ברגל. ואין דריסה אלא בצפורן אבל לא בשן. ואין דריסה אלא מדעת אבל לא שלא לדעת, כגון שנפל על גבי בהמה ונעץ בה צפרניו שלא לדעת ואינה דריסה. ואין דריסה אלא בסוף, לומ' שאם דרס בהמה וקודם שיטול ממנה צפרניו חתכו או הרגוהו אינה דריסה שאין מטיל ארס אלא בסוף. הרי ששחט בהמה או עוף עד שלא יטול ממנה צפרניו יש שחוששין מכיון שהיו מצילין אותה ממנה שמא באותה שעה הטיל הארס שכשמצילין אותה ממנו הוא כועס יותר וזורק מרה.
<h2>דף נג.</h2>
ארי שנכנס לבין השורים ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהם, חוששין שמא ארי דרסו ואין אומ' בכותל נתחכך וצפורן היתה בכותל ונעץ בו אלא חוששין לספק דרוסה. חוששין לספק דרוסה שאמרנו כיצד. ספק כלב ספק חתול אין חוששין בזה אלא תולין בכלב שאין לו דריסה. היה כאן חתול או זאב ספק לנו אם נכנס לבין העופות או לבין הבהמות אין חוששין בו אלא תולין להקל שלא נכנס. הרי שנכנס לפנינו והוא שותק והן שותקין אין חוששין בזו אלא תולין להקל שעשו שלום ביניהן. קטע ראשו של אחד מהם אין חוששין לאחרים אלא תולין להקל שנח כעסו. הוא צוח והן מקרקרין גם בזו אין חוששין אלא תולין להקל שמבעיתין הן זה לזה. הוא שותק והן מקרקרין בזו חוששין לספק דרוסה אע"פ שאין ראיה אחרת בדבר. אבל נמצאת צפורן בגבן לעולם חוששין.
<h2>דף נג:</h2>
עוף שבא כשהוא מטפטף דם מצוארו, מן הסתם אין תולין דם בדרוסה אלא בהכאה בין להקל בין להחמיר. להקל כיצד, שאם בדק הקנה ושחטו ומצא שהאדימו סימנין כשרה, מכיון שאין תולין בדריסה. להחמיר כיצד, שאם היתה בהמה אם היינו תולין בדריסה איפשר לשחטה ולבדוק הסימנין [אחר השחיטה] אם האדימו ואין לחוש שמא במקום (נקב) [דריסה] שחט שאע"פ כן האדמימות [ניכר] בו. ואם תולין בהכאה אי איפשר [לבדוק]... בבהמה שהרי צריכה לשחוט שני סימנין והושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ואי איפשר לבדוק אחר שחיטה שמא במקום נקב שחט.
ודא[י] דרוסה אסורה ואין סומכין בבדיקה, ספק דרוסה סומכין בה בבדיקה. וסימן הארס ובדיקתו הוא אדמימות הבשר, אם האדים הבשר כנגד בני מעים אסורה שחוששין שמא הארס נתחלחל וירד עד בני מעים ונקב, אבל אם האדים הבשר בירך אין חוששין שאין שם מקום שתטרף בו אע"פ שהוא נוקב ויורד. וכן אתה או' בודאי דרוסה לפנינו בירך שאינה נאסרת בכך.
נתמסמס הבשר בירך מחמת הארס אע"פ שהוא נוקב ויורד (שאינה) [ואינה] נאסרת מפני שהארס מתחלחל ויורד, מטרפ' היא מפני המססת הבשר שרואין אותו כאלו אינו וכאלו ניטל, ואם הוא כל כך שראויה שתטרף בשביל נטילתו עכשו גם כן טרפה. אי זו היא המססת הבשר שרואין אותו כאילו אינו, כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי. ומדין זה גם כן אתה למד בריאה שנתמסמס בשר שלה כגון שמגביהין אותה ונופלין ממנה חתיכות שדנין אותה כאלו נטלה.
<h2>דף נד.</h2>
דרוסה שאמ' צריכה בדיקה מגלגלת המוח ועד הירך, לרבות הצואר שאם האדים הבשר כנגד הסימנין אסור ואין צריך לומ' סימנין עצמן בין ושט בין קנה, ואע"פ שהקנה ברובו, דרוסתו במשהו, שהארס שורף ודינו לאלתר כאלו ניקב רובה.
אלו כשרות בבהמה נקובת הגרגרת או נסדקה לארכה ונשתייר ממנה משהו למטה ומשהו למעלה. עד כמה תחסר בנקב ותטרף עד כאיסר האיטלקי ואע"פ שעדין לא יגיע לרובה. נפחתה הגלגלת ולא ניקב קרום של מוח, והוא שנפחתה פחות מכסלע, אבל אם נפחתה כסלע טרפה. ניקב הלב ולא לבית חללו. נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה. המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה ואע"פ שנקבו שניהם כיון שאינן זה כנגד זה. ניטל הלחי התחתון מעל הבשר והסימנין מחוברין בבשר, ניטלה האם שלה והוא מקום שניכר בו הולד.
ניטלה המרה טרפה ואם משמשו בה ויש לתלות תולין.
ניטל הטחול כשרה, ואם ניקב טרפה, והוא שניקב בעביו והוא מקום עבה שבו, אבל ניקב במקום הדק שבו כשרה. כשאסרנו בשניקב בעביו דיננו בשלא נשתייר בו כעובי דינר זהב, אבל נשתייר בעביו מלבד הנקב בעובי דינר זהב כשרה.
<h2>דף נה.</h2>
נטלו הכליות כשרה. אבל לקתה באחת מהם והוא שנתמסמס הבשר טרפה. והוא שהלקות הגיע עד הלובן שבתוך הכוליא והוא תחת המתנים.
נמצאו שלש כליות כשרה, שהרי כל יתר כנטול דאמי, וכבר הכשרנו בנטלו.
<h2>דף נה:</h2>
יש כשר בריאה ופסול בכוליא. פסול בריאה וכשר בכוליא. כשר בזה ובזה, ופסול בזה ובזה. יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא, שאם יש מוגלא בריאה כשרה ובכוליא פסולה. פסול בריאה וכשר בכוליא נקב, שאם נקבה הריאה פסולה, ואם נקבו הכליות כשרה. פסול בזה ובזה הלקות, שהלקות פוסל בריאה כנקב, ופוסל בכוליא שאם הגיע למקום הלבן שבו כמו שבארנו. כשר בזה ובזה מים זכין, שאם היו מים זכין בריאה או בכוליא כשרה, והוא שלא יהיו עכורין או שהסריחו, אבל עכורין או שהסריחו פסול בכוליא וכשר בריאה.
חרותה, וזו היא שצמקה הריאה, בידי שמים כשרה, בידי אדם טרפה. אי זו היא בידי שמים, כגון ששמעה קול רעמים או זיקים וכיוצא באלו. נכנס בה פחד וחרדה וצמקה ריאה שלה. אבל אם ראתה אדם ששחט לפניה בהמה אחרת וכיוצא בה וצמקה ריאה שלה טרפה. וכיצד עומדין על בירור דבר זה אם בידי שמים אם בידי אדם, בקיץ מביאין כלי חרס השוע באבר לפי שהוא קר וממלאים אותו במים. בחורף מביאין כלי חרס שחור וממלאים אותו מים פושרין ומושיבין אותו בתוכן מעת לעת אם היא חוזרת במים לבריתה לכמות שהיתה מתחלה בידי שמים היא וכשרה ואם לאו בידי אדם היא וטרפה.
הגלודה כשרה. והוא שניטל העור שלה ובלבד שנשתייר ממנו כסלע על פני כל השדרה ובמקום טבורו ובראשי פרקים. כל מקום שאמרנו בנקב כל שכן בניטל, כל מקום שהכשרנו בניטל כל שכן בניקב. אין לך שיצא מן הכלל הזה אלא טחול שפרשו בו היתר בניטל ואיסור בניקב, וחדוש הוא שחדשו בו. נטולה בידי אדם... ביד שמים דינן שוה בכל מקום.
<h2>דף נו.</h2>
נפלה לאור ונחמרו בני מעיה ונשתנו ממראיהן. כיצד, הלב והקרקבן והכבד דרכן שיהו אדומין והוריקו, או אחד מבני מעיה דרכן שיהו ירוקין והאדימו הרי היא טרפה, בידוע שלקו מחמת האש, ושיעור שינוי זה במשהו. אע"פ שאם ניטלה רובה של כבד כשרה, אם הוריק משהו טרפה. ואין איסור זה מחמת עצמו אלא כיון שהוריקה כלל בידוע כשנפלה לאור נחמרו בני מעיה ודי בהיכר זה הנכר בכבד. הרי שהיה מראה בני מעיה מתוקן כראוי ושלקן ונשתנו ממראיהן פסולין שנתגלה לקותם שאף שינוי מראיהם על ידי שלק ראיה לפסולם. וכן אתה דן להכשיר, כיצד הרי שנשתנו מראיהם ושלקן וחזרו למראה ראוי כשרין בידוע לא היה לקות גמור אלא עשן שנכנס בהם. דין זה אינו אלא כשנפלה לאור בידוע, אבל מן הסתם אין לחוש להם. דין זה שוה בין בבהמה בין בעוף לא הזכירוהו חכמים בעוף אלא שהדבר מצוי בו יותר מפני שעורו רך מה שאין כן בבהמה שעורה קשה.
כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, מוסף עליהם עוף ניקב הקרקבן, שאין קרקבן בבהמה. קרקבן שניקב וכיסו שלו קיים כשרה, ולא עוד אלא אפלו ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשרה. ועוד אחת בעוף שאינה בבהמה והוא נשבר עצם הראש אע"פ שלא ניקב קרום של מוח. בד"א בעוף של מים הואיל וקרומו רך כיון שנשבר העצם אין הקרום מגין אבל שאר עופות אע"פ שנשבר העצם אם הקרום קיים כשרה. וכיצד יודעין אם הקרום קיים, מכניס (בו) [ידו] לפיו של עוף ודוחק למעלה אם מבצבץ ועולה הרי הקרום נשבר וטרפה, ואם לאו הרי הוא קיים וכשרה.
<h2>דף נו:</h2>
ניקב הזפק בעוף טרפה ואפלו ניטל, ואם ניקב גג הזפק נידון כושט והוא מקום הנמתח עם הושט כשמותחין אותו והוא נדון כושט לענין [נקב שאם ניקב] משהו טרפה, אבל אינו מקום שחיטה.
נטלה הנוצה כשרה. נשתברו אגפיה באי זה מקום שיהיה כשרה. [שמוטת גף הפרק] מחובר בגופה טרפה, חוששין שמא נקבה הריאה.
יצאו בני מעיה ולא נקבו כשרה, והוא שלא היפך בהם אבל אם היפך בהם טרפה.
<h2>דף נז.</h2>
שמוטת יד בבהמה כשרה. שמוטת ירך בין בבהמה בין בעוף טרפה. שלש עצמות הם בעוף ובבהמה. העצם התחתון נקרא רגל וכנגדו בבהמה ארכובה הנמכרת עם הראש, ודין זה שאם נשבר הרי היא כשרה. העצם השני נקרא שוק ובלע' גינוי וכנגדו בבהמה אשקנקיל ובו צומת הגידין, ודין עצם זה שאינו נאסר כל זמן שצומת הגידין קיימין. ודין צומת הגידין יתבאר לפנינו בע"ה. העצם השלישי נקרא ירך ובלע' פלא וכנגדו בבהמה [אוש] מודולאר וראשו העליון תחוב בשדרה כמכחול בשפופרת והוא נקרא [בלשון] חכמים בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, ועל ראשו התחתון המחובר עם השוק כשנשמט נקרא שמוטת ירך שאמרנו שהיא טרפה. ואם ראשו העליון נשמט הוא בוקא דאטמא אם נתעכלו הגידין שבהם מתחבר שם עם הגוף טרפה אם לא נתעכלו כשרה לפי שחוזרת לבריאותה. נראין הדברים שאם נטלה הירך טרפה שהרי כל עיקר לא הכשרנו בשלא נתעכלו הגידין אלא מפני שחוזרת ומתרפאת וכאן כיון שניטלה הירך אי איפשר.
<h2>דף נז:</h2>
סימן לטרפה כל שנים עשר חדש שאם תתקיים זה הזמן הרי היא כשרה. ובנקבות עוד סימן אחד שאם נתעברה אחר כך הרי היא כשרה. ובעוף אם טענה ביצים אחר שנולד לנו בה ספק.
<h2>דף נח.</h2>
ביצים של ספק טרפה וכן חלב של ספק טרפה אסור. בד"א בטרפות הנכר לנו בחוץ או בטרפות שבפנים כגון הוגלד פי המכה שבידוע שהוא שלשה ימים קודם שחיטה, אבל שחטה ונמצאת טרפה ואין ידוע אימתי נמצאה טרפה כל ביצים שהטילה עד עכשו כשרים, שאין מחזיקין איסור ובחזקת כשרה היא עומדת ותולין שעכשו היא שנטרפה.
אפרוח ביצת טרפה מותר אע"פ שהביצה אסורה, מפני שכשהאפרוח נוצר מן הביצה כבר נפסד מה שבתוכה ויצא מתורת אוכל שהיא היתה גמורה נמצא שמן ההיתר היה נוצר.
ביצת נבלה אע"פ שכיוצא בה נמכר בשוק אסורה, ודבר זה גזרה הוא שגזרו עליה. נראה שלא גזרו אלא בביצת נבלה שנתנבלה והרי היא אסורה ואנו מוצאין הביצה מגופה וזה [דומה לביצת] הטרפה שנגמרה אחר שנטרפה לפנינו והטילה לאלתר. ביצה שאנו יודעים בודאי שנגמרה עד שלא נטרפה בזו נראה שהיא מותרת כיון שהטילה אותה מאיליה.
בהמה שנתעברה ונטרפה ולדה מותר ואין אומ' עובר ירך אמו הוא.
פרה מעוברת שנגחה את האדם או שנרבעה ונגמר דינה וילדה הולד אסור, אע"פ שאין העובר ירך אמו, מפני שכשנגמר דינה אף על העובר נגמר דינה.
<h2>דף נח:</h2>
התולעים ההוים בפירות המחוברים הרי הוא בכלל השרץ השורץ על הארץ, וכל שאין בו עצם אינו מתקי' שנים עשר חדש. לפיכך הפירות שנלקטו כבר שנים עשר חדש אפלו התליעו לפנינו מותרין שהתולעים הללו אי איפשר שיהו בו במחובר אלא בתלוש ובהיתר נוצרו ומן ההיתר ואינן בכלל איסור. בד"א בזמן שלא פרשו אבל פרשו מן הפרי כלל מכיון שראו פני האויר אסורין שהן בכלל שורץ על הארץ אע"פ כן [בסתמא] אין חוששין שמא פרשו וחזרו לתוך הפירות שאין מחזיקין איסור. וכן... אין חוששין בשום פירות בתוך שנים עשר חדש שמא התליעו אלא בפירות שדרכן לכך. יש מקומות שהפולין והקטנית מוחזקין בריעות וההתלעה מצוי בהן לפיכך ראוי לו לאדם באותן מקומות שלא לאכול אלא בבדיקה, או לאחר שנים עשר חדש. יש מחמירין בכל מיני קטנית שלא לאכול אפלו לאחר שנים עשר חדש שחוששין שמא כשהן מתבשלין על ידי חום המים כשמרגישין פורשין. ואין לחוש לכך, [שאם] מוצא כשהן שלמים זורק אותן ודיו, ואם תאמר נמוחו מן הסתם נתבטלו בששים. ועוד שהרי נותן טעם לפגם הוא, וכיון שבהיתר נותן אותם בקדרה לבשלם שוב אין לו לחוש לכלום.
בהמה שאין לה אלא שלש רגלים, או שיש לה חמש טרפה. שכל יתר הרי הוא כנטול כאלו ניטלו שניהם. בד"א כשזה היתר במקום שאלו ניטל האחר כנגדו באותו מקום טרפה, כגון במקום צומת הגידין או בבוקא דאטמא, אבל למטה מן הארכובה כשרה, שאפלו אתה רואה כאלו ניטל האחר אין בכך כלום. כללו של דבר לעולם רואין היתר כאלו ניטל מן האחר כנגדו של היתר.
היו שם שני כבדים או שני טחולים רואין אותם כאלו ניטלו שניהם. היה יוצא בכבד עצמו או בטחול עצמו חתכה אחת יתרה רואין כאלו ניטל מן הכבד עצמו או מן הטחול כיוצא בו של היתר. וצריך עיון במקום שאלו ניטל כשרה ואלו ניקב טרפה, כגון אם היו שני טחולים והם מחוברים בעביו של טחול אם רואין כאלו ניטלו שניהם וכשרה, או רואין להחמיר וכאלו ניטל היתר ונמצא נקב בעביו וטרפה, ראוי להחמיר.
יתר הנמצא בבני מעים הרי היא טרפה בבהמה, חוץ ממעי היוצא מבית הכוסות להמסס שדרך קצת בהמות שיש להם כן וכשרה. נמצא יתר בעוף בבני מעים כשרה. כשאסרנו בבהמה יתר בבני מעים, בד"א בשיוצאין בשני מקומות, אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע כלו' שאינו משוך יותר מאצבע כשרה. והוא שחוזר ומתערב עם הגדול ונעשו שניהם חוט אחד, אבל לא חזרו ונתערבו טרפה.
אחוזת הדם שגבר עליה הדם, והמעושנת שנכנס עשן בגופה, וששתת מים מגולין, או הלעיטה עלין של חלתית, או אכלה הרדופני הוא צואת התרנגולין והוא סם המות של בהמה זה וכיוצא בזה הרי היא מותרת.
הכישה נחש או שנשכה כלב שוטה או שאכלה סם המות של אדם מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות.
הלעיטה קרטין של חלתית אסורה בידוע נקב מעיה.
<h2>דף נט.</h2>
סימנין בהמה וחיה נאמרו מן התורה, והוא מעלה גרה ומפרסת פרסה ושוסעת שסע פרשות. היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שנים למעלה בידוע שהיא טהורה לפי שהיא מעלת גרה, ואם לאו בידוע שהיא טמאה שאינה מעלת גרה. והוא שיכיר גמל, שכל שהוא מעלה גרה בידוע שהוא מפריס פרסה חוץ מגמל שהוא מעלה גרה ואינו מפריס פרסה. היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום כלו' שהוא חתוך ואינו יכול להכיר אם יש לה שנים. ואם לאו, בודק בפרסותיה, אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה שהיא גם כן מעלת גרה, ואם לאו בידוע שהיא טמאה. והוא שיכיר חזיר, שכל שהוא מפריס פרסה בידוע שהוא מעלה גרה חוץ מחזיר שהוא מפריס פרסה ואינו מעלה גרה. היה מהלך בדרך ומצא בהמה שפיה גמום, כלו' חתוך, ופרסותיה חתוכות, בודק בבשרה בכנפי העוקץ והוא מקום שקורין אנקה ואם מהלך שתי וערב כאחת טהורה ואם לאו טמאה. והא שיכיר ערוד, שאין לך מי שבשרה מהלך שתי וערב בכנפי העוקץ והוא טמא אלא ערוד.
סימני העוף לא נאמרו מן התורה, אמ' חכמים כל עוף הדורס בידוע שהוא טמא, וכל שיש לו אצבע יתרה, וזפק, וקרקבנו נקלף, בידוע שהוא טהור. עוף הבא בשני סימנין אין סומכין עליו להתיר. עוף הבא בסימן אחד של טהרה בלבד וזה הסימן הוא שאינו דורס, אם הוא במקום שאין מצויין בו פרס ועזניה טהור, שאין לך עוף בסימן אחד של טהרה בלבד והוא אינו דורס וטמא אלא פרס ועזניה. עוף טהור נאכל במסורת. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מטהורה לפיכך פרט לך הכתוב בטהורה. ועופות טהורים מרובים מטמאים לפיכך פרט לך הכתו' בטמאים. מכאן אתה למד שילמד אדם לתלמידיו דרך קצרה.
סימני טהרה של חגבים ארבעה, כל שיש לו ארבע רגלים, וארבע כנפים, ויש לו קרסולין והם שני רגלים האחרונים מלבד הארבעה והם סמוך לצוארו ממעל לרגלו לנתר בהם על הארץ כשהוא רוצה לקפוץ מתעצם בהם וקופץ, וכנפיו חופין את רובו, והוא ששמו חגב. אין לו עכשו קרסולין או שאין כנפיו חופות את רובו ועתיד לגדל אחר זמן מותרין.
אלו הן סימני חיה שהיא טהורה וחלבה מותר, כל שיש לה קרנים וטלפים. שהטלפים הוא סימן טהרה שחיה בכלל בהמה לסימנין, והקרנים סימן של חיה. והוא שיהו הקרנים כפופות וכל זמן שהן כפופות בידוע שהיא חיה וחלבה מותר. לא היו כפופות בודקין אות' אם הן עגולות ועשויות כריכות כריכות כגלדי בצלים והכריכות מהודקות יפה וחדוק הכריכות מובלע זה בזה בידוע שהיא חיה וחלבה מותר, ואם לאו חלבה אסור.
<h2>דף נט:</h2>
מין חיה היא ששמה בלשון ארמי עיזא כרבוז וחלבה מותר. עוד מין חיה שאין לה אלא קרן אחת ושמה קרש וחלבה מותר.
<h2>דף סג:</h2>
לוקחין ביצים מכל מקום ואין חוששין שמא של עוף טמא או של נבלות וטרפות, והוא שאמ' לו המוכר של עוף פלני הם שכיון שכן סומכין עליו שהרי הוא דבר מפורסם וירא שלא יהא נתפש על דבריו ואינו משקר.
[כדין] סימני ביצים של עוף כך סימני עוברי דגים, אם שני ראשיה רחבים בידוע שהיא טמאה, אם ראשה אחד רחב וראשה אחד חד, יש מהם טמאים ויש מהם טהורין, אם אמ' לו של דג פלני וטהור הוא סומך עליו.
<h2>דף סד.</h2>
אין מוכרין ביצת טרפה לגוי שמא יחזור וימכרנה לישראל אלא אם כן נטרפה בקערה, לפיכך אין לוקחין מהם ביצים טרופות ואפלו בישראל מעיד עליהן של עוף פלני טהור הוא וראה אותם כשטרפם הישראל ומכרם לגוי והיה יודע בהם של עוף טהור ואינו יודע למה טרפם.
סימני בצים סימנים גמורים להכיר האסורין, לומר שכל שיש בו סימנין אלו בידוע שהוא של עוף טמא, אבל שאין בו סימנין אלו יש מהן טמאין ויש מהם טהורין. כיצד, כל ששני ראשיה שוין בידוע שהיא טמאה, חלמון וחלבון מעורבין או היה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים בידוע שהיא טמאה. היה ראשה אחד כד וראשה אחד חד, וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים יש שהיא טהורה ויש שהיא טמאה.
<h2>דף סד:</h2>
גיעולי ביצים מותרין והם ביצים שהטילה תרנגולת קודם זמנן ועד שלא גמרו, והוא מלשון שורו עבר ולא יגעיל.
ביצים שנשתהו זמן מרובה ונפסדו וכל מה שבתוכן מי שנפשו יפה ואינו אסתניס תאכל אותם. נמצא עליה קורט דם, [דעת] רבותי שאם נמצא על חלמון כלה אסורה, ודעתי שעל החלבון כלה אסורה, לפיכך אני אוסר בכלן למעשה.
<h2>דף סו.</h2>
סימני דגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ואפלו אחת, וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. אין לו עכשו בתחלת בריתו קשקשת ועתיד לגדל לאחר זמן, יש לו עכשו ועתיד להשיר בשעה שעולה מן הים, מותר.
<h2>דף סז.</h2>
כל שאין בו סימנין הללו אסור. בד"א במים נובעין אבל במים שאינן נובעין בין בכלי בין על גבי קרקע עד שלא פירש מן המים מותר ושוחה ושותה ואינו נמנע פירש מן המים אסור אלא אם כן בסימנין האמורין.
פירש לדפנו של בור וחזר ונפל שם מותר אין זה חשוב כפירש שהכל מקום גדולו הוא וכאלו הוא בתוך המים. וכן אתה דן ביתושין ההוין ביין עד שלא פירש מותרין ואפלו פרשו לדופנה של חבית וחזרו לשם. סיננן וחזרו אסורין. פעמים אדם נותן עצים דקים על פי הכלי לסנן היין כשמערה מן הכלי לתוך הכוס, וראוי לו לאדם שיזהר הרבה בזה שאם נשאר בעצים אלו מן היבחושין וחוזרות אפלו לתוך הכוס הרי זה דינו כפירש ואסור.
<h2>דף סז:</h2>
תולעים הנמצאים במעי הדגה אסורין, שמן החוץ הם באים לשם ואינן נבראים בתוכו. נמצאו בבשר הדג במקום שאי איפשר לו אלא שנבראו משם, מותרין. שהרי בהיתר נוצרו שהדג מותר ועומד הוא ואינו טעון שחיטה. וכן אתה דן בבשר בהמה אחר שנשחטה תולעים שנשתהו שם אחר כן הרי הן מותרין. הרי שנשתהו בה בחיותה הרי אלו אסורין, לפי שבהמה בחייה באיסור עומדת עד שתשחט וכיון שכן אלו באיסור נבראו ואין שחיטת הבהמה מועילה לפי שהן אינן בתורת שחיטה ואין שחיטה מתירתן.
<h2>דף סח.</h2>
בהמה המקשה לילד והוציא אחד מאיבריו ושחט את אמו, אותו אבר ומקום חתך שלו אסור ושאר העובר מותר. הוציא העובר אחד מאיבריו והחזירו, אותו אבר בלבד אסור ומקום חתך שלו ושאר העובר מותר. הוציא את ראשו אע"פ שהחזירו הרי זה כילוד כלו כיון שהוציא ראשו ושוב אינו ניתר כלל בשחיטת אמו ואע"פ שהחזירו.
דין תורה שיהא העובר מותר בשחיטת אמו שנא' מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה תאכלו, לא הוצרך הכתו' לומר בבהמה הרי זה לשון מיותר וניתן לידרש ודרשו חכמים אותו כך שסומכין בהמה שנ' בראש הפסוק למה שנא' בסופו בבהמה וכאלו נאמ' בהמה בבהמה תאכלו, ואי זו היא בהמה בבהמה זה עובר הא למדת שהעובר ניתר בשחיטת אמו. בד"א בשהעובר דמות בהמה אבל דמות עוף בין טמא בין טהור הנמצא בבהמה הרי זה אסור, לא התיר הכתו' אלא בהמה בבהמה לא עוף בבהמה.
חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה שכל זמן שהעובר במעי אמו ניתר בשחיטת אמו בין חי בין מת בין שלם בין מחותך והעובר אינו נאסר משום טרפות שבגופו בעודו במעי אמו שאפלו מת ניתר בשחיטתה.
חותך מן הטחול ומן הכליות אעפ"י שאינה מיטרפת בכך כמו ששנינו ניטל הטחול ניטלו הכליות, אם חזר ושחטה מה שנחתך ממנה אסור אע"פ שהוא עדיין במעיה שאין ניתר בשחיטת אמו אלא העובר ולא מה שבגופה כיון שנחתך. זה הכלל דבר שהוא גופה אם נחתך ממנה אינו מותר בשחיטה ודבר שאינו גופה מותר בשחיטתה.
<h2>דף סט.</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בתוכה ברית שני גבין ושתי שדרות הרי זו אסורה ואינה ניתרת בשחיטת אמה. וכן באשה שמפלת בריה שיש לה שני גבין ושתי שדרות אינו ולד ואין אמו טמאה בשבילו טומאת לידה.
<h2>דף סט:</h2>
מבכרת שהיא מקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, שאע"פ שהבכור קדשים, עד שלא יצא רובו אין קדושה חלה עליו ומותר להכשירו, יצא רובו הרי זה יקבר שכיון שיצא רובו קדו', ונפטרה מן הבכורה שהבא אחריו אינו פטר רחם ואינו קדוש.
<h2>דף עה.</h2>
השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי קורעו ומוציא את דמו ואינו טעון שחיטה שכבר ניתר בשחיטת אמו אבל דמו אסור וחלבו מותר, שכל שניתר בשחיטת אמו חלבו מותר. בד"א בשלא הפריס על גבי קרקע אבל הפריס על גבי קרקע הרי זה טעון שחיטה מפני מראית העין וחלבו אסור. אע"פ כן אין טרפות פוסל בו שאלו מן הדין מותר הוא בשחיטת אמו שהרי היא טרפה הרי הוא מותר בשחיטת אמו עצמו.
<h2>דף עו.</h2>
שלש עצמות הן בעוף, הראשון נקרא רגל וכנגדו בבהמה ארכובה הנמכרת עם הראש. השני נקרא שוק ובלע' גינוי כנגדו בבהמה אשקנקיל ובראשו שכלפי הרגל צומת הגידין ויש עצם קטן מחובר בין הרגל והשוק ונקרא ערקום ובלע' ברונקיק. והשלישי נקרא ירך ובלע' פלא כנגדו בבהמה קולית ובלע' אוש מודולאר וראשו העליון תחוב בשדרה כמכחול בשפופרת והוא הנקרא בלשון חכמים בוקא דאטמא. והרי אני מפרש דיניהם. העצם התחתון אם נשבר אם הבשר חופה חציו ועור משלים לרובו הכל כשר ואם לאו אבר אסור כמי שנחתך לגמרי ובהמה מותרת. העצם השני אם נשבר וצומת הגידין קימין, אף זה דינו כן אם בשר חופה חציו ועור משלים לרובו הכל כשר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. העצם השלישי אם נשבר העצם אם הבשר חופה חציו ועור משלים לרובו הכל כשר ואם לאו הרי זה טרפה.
העצם השלישי שנשמט ממקום חבורו בשדרה אם נתעכלו הגידין שלו טרפה, ואם לאו כשרה. וזו היא גם כן כתובה למעלה.
העצם השלישי שנשמט מן השוק טרפה וזו היא שא' שמוטת ירך [טרפה] וכבר פרשנוה למעלה.
צומת הגידין הם בראש העצם השני כלפי הרגל שם הם מתחילין והם לצד פנים כלפי הבהמה ונמשכין בגסה עד ארבע אצבעות ועד כאן דין צומת הגידין עליהם. בדקה נתנו חכמים בהם סימנים ואמרו שעד שלא נבלעו בבשר והם חזקים ולבנים וגסים דין צומת הגידין עליהם אבל אחר שמתפשטין נבלעים בבשר ומתרככין ומתדקדקין ואינם לבנים ושוב אין צומת הגידין עליהם ואם נחתך האבר לגמרי במקום זה הרי הבהמה כשרה. עוד יש סימנין להפריש בין צומת הגידין ששם לפי שיש גידים דקים נכנסין בצד אחד מצומת הגידין והם נבלעים בו כעין זכרות בנקבות ואלה אין דין צומת הגידין עליהם. עוד יש במקום זה כעין ורידין של דם שאינם חזקים ולא לבנים יפה ואין דין צומת הגידין עליהם וכל זה נתבאר מיסודו של הרב ר' אברהם בר דוד ז"ל.
צומת הגידין שנפסקו מראש הגג השוק והם מחוברין בערקום טרפה, שעיקר חיבורן בראש הערקום הוא. ומכאן אתה דן שאם נחתך הערקום לגמרי כשרה, מכיון שצומת הגידין מחוברין בראש השוק.
<h2>דף עו:</h2>
צומת הגידין הם שלשה חוטין, אחד גס והשנים דקין ממנו. נפסק הגס והשנים קימין כשרה. נפסקו שניהם והאחד הגס קיים כשרה. נחתכו שלשתן ברובן טרפה.
בעוף צומת הגידין שלו ששה עשר גידין, ואם נפסק אחד מהם טרפה. הרי שמצא שנים דבוקין ונראין כאחד, אם היו מתפרשים בקלות ולאחר כן נראה פירוד הניכר שהם שנים מונין להם שנים.
<h2>דף עז.</h2>
נראין דברים שאם ניטל קורט מן העצם ואילו לא ניטל לא היו חופין את רובו ועכשיו חופין את רובו הרי היא כשרה.
השוחט את הבהמה ומצא בה שליא הנפש היפה כלומ' שאינו איסתניס תאכל אותה שאף היא ניתרת בשחיטת הבהמה.
שליא שיצתה מקצתה אסורה כלה באכילה, שאין שליא בלא ולד. ואפילו לא נמצא בה כלום [עכשו שמא נימוח] וחוששין שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי דינו כילוד.
מבכרת שהפילה שליא וזו היא פטר רחם שלה, ישליכנה לכלבים, לפי שאין בה קדושה. ואע"פ שאין שליא בלא ולד, לפי שהולכין אחר הרוב ושמא נקבה היא או נדמה והוא עז שדומה לרחל ואינו קדוש בבכורה שנא' אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז שידמה למינו ולא למין אחר, ונמצא זכרים מיעוט ואין חוששין לו.
בהמה גסה ששפעה חררת דם, כלו' [חתכת] דם, תקבר ונפטרה מן הבכורה. ואע"פ שהשליא אינה [צריכה] קבורה. בכאן אמרו לפרסם הדבר לפי שהוא דבר חדוש שחרר' דם פוטרת מן הבכורה.
בהמת קדשים שהפילה שליא, תקבר. לפי שאין שליא בלא ולד וחלה קדושת מוקדשין עליו בין בזכר בין בנקבה.
בהמה שהפילה שליא אין תולין אותה באילן ואין קוברין אותה בפרשת דרכים והוא מקום שהדרכים מתפרשין לשנים ודרך המנחשים והקוסמים המהבילים לתלותה או לקברה לשם והם אומ' שיש בזה תועלת שלא תפיל עוד וזה אסור משום דרכי האמורי שהיו [רגילין בדברים] של בטלה שנא' ובחקותיהם לא תלכו.
<h2>דף עז:</h2>
אמרו חכמים כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, כלומ' כל דבר שהוא מועיל מצד הטבע ויש בו טעם מותר לעשותו, שלא אסרה תורה דרכיהם אלא מפני שהן דברים בטלים שאין בהם טעם.
אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים להכחיש כיון שעל ידי תוספת יניקתו הוא משיר פירותיו וכשיכחיש יטעון, ודבר טעם הוא. וסוקרו בסקרא, והוא צבע אדום כדי שיתמהו עליו אנשים שכל העובר עליו ישאל על הצבע ויודיעוהו שמשיר ויבקשו עליו רחמים שיהנו הבריות ממנו, וזו דבר תורה הוא שכתו' במצור' טמא טמא יקרא, צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. דקל המשיר פירותיו, לוקחין אשכל תמרים שאין מבושלים כל צרכן ותולין עליו, והוא כיוצא בענין זה מן הטעם שכתבנו.
<h2>דף עח.</h2>
אותו ואת בנו אסור לשחטו ביום אחד שנא' אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ודין זה נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ לפי שהוא חובת הגוף וכל שהוא חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ. ונוהג בין בזכרים בין בנקבות, כלומ' שאסור לשחוט האם והבת או הבן, וכן אסור לשחוט האב והבת או הבן. אבל אינו חייב מלקות אלא בנקבות כלו' בשוחט האם עם הבת או הבן, אבל לא בזכרים, כלו' בשוחט האב עם בתו או עם בנו, לפי שספק לנו בעיקר הדין אם חוששין לזרע האב אם לאו. אין הפרש בדין זה בין שוחט האם או האב תחלה ואחר כך הבן, לשוחט הבן תחלה ואחר כך האב או האם, אלא הכל אסור. כשאמרנו שנוהג בזכרים בשידוע לנו ודאי שזה אביו אבל לא בספק אלא אם כן בשידוע לנו שאחד מאלו.
אותו ואת בנו נוהג בבהמה ואינו נוהג בחיה ובעוף שנא' שור ולא חיה שה ולא עופות.
<h2>דף עט.</h2>
פר[ד]ה שתבעה זכר אין מרביעין עליה סוס ולא חמור ולא פרד אלא אם כן הוא מינה בידוע, שאם היא בת חמורה מרביעין עליה פרד בן חמורה, ואם היא בת סוסיא מרביעין עליה פרד בן סוסיא.
כיון שאמרנו שספק לנו אם חוששין לזרע האב, פעמים אתה מוצא פרי עם האם אסור להרביע או לעשות מלאכה, כיצד פרד שנולד מן הסוסיא ואביו חמור הרי הוא אסור עם הסוסיא ועם מין סוסים מפני צד חמור שבה, ואינו צריך לומר עם החמורים, וכן פרד הנולד (עם) [מן] החמורה ואביו סוס הרי הוא אסור בחמורים מפני צד סוס שבה, ואינו צריך לומ' עם הסוסים שזה אמו חמורה ולדברי הכל חוששין לזרע האם. ולא עוד אלא אפלו שניהם אסורין זה בזה כלומ' פרד הנולד מן החמורה לנולד מן הסוסיא לפי שהדבר ספק אם חוששין לזרע האב ושמא אין חוששין והכל הולך אחר האם נמצא הנולד מן החמורה דינו כחמור והנולד מן הסוסיא דינו כסוס לפיכך אסור להשתמש בשני[הן] כאחד או בשתי פרדות או להרביע זה על זה, אלא אם כן בשידוע לנו שאמן חמורה או אמן סוסיא. וכיצד יודעין דבר זה, סימנין מובהקין יש בדבר כדאי לסמוך עליהם שהנולדים מן החמורה אזניהם ארוכות וזנבן קצר כשל חמור, והנולדין מן הסוסיא אזניהם קצרות וזנבן ארוך כשל סוס.
כל שני מינין אסורין לעשות בהם שום מלאכה שנ' לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. מפי הקבלה למדנו שהוא הדין לכל שני מינין לכל מלאכה. וכן אסור להרביע זה עם זה שנ' בהמתך לא תרביע כלאים ואין איסור זה להכניסן לדיר שניהם אלא להרביען ממש בידים.
<h2>דף פא:</h2>
השוחט ונמצאת טרפה חייב באותו ואת בנו שהרי שחיטה ראויה ומטהרה מידי נבלה. אבל השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו ששחיטה אמרה תורה.
<h2>דף פב.</h2>
הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית שמתחלה לא לקחו אלא על מנת כן כלו' לשחיטה.
שנים שלקחו פרה ובנה ואחד מהם שישחוט ראשון השני אסור, שורת הדין שמי שלוקח ראשון ישחוט ראשון. ואם קדם השני ושחט זכה ונאסר הלה.
<h2>דף פג.</h2>
בארבעה פרקים בשנה אמרו חכמים המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט לפי שבזמנים אלו מן הסתם לשחיטה הם קונים לפי שדרכן לעשות סעודה. והלא כל השנה צריך להודיעו שלא יבא לידי תקלה ולידי איסור תורה ולמה אמרו בארבעה פרקים, אלא בשאר ימות השנה אם לא הודיעו ונודע הדבר אין כאן מקח טעות, ובארבעה פרקים אלו אם לא הודיעו ונודע הדבר הרי זה מקח טעות וחוזר לפי שבידוע שלשחיטה הם קונים לפי שדרכן של בני אדם לעשות סעודות גדולות בזמנים אלו. ואלו הן ארבעת פרקים יום האחרון של חג, לפי שהוא חג בפני עצמו והוא האחרון מרבים בשמחה. וערב יום טוב הראשון של פסח. וערב עצרת וערב ראש השנה. ויש מקומות שנוהגין גם כן בערב יום הכפורים לפי שמצות תורה הוא כך לכבוד היום לאכול ולשתות בתשעה בו. בד"א בשחל יום הכפורים בשני בשבת שהכל שוחטין באחד בשבת ולא בערב שבת שלשה ימים קודם לסעודה, וכאן אפילו מכר האם מערב שבת צריך להודיעו כשמוכר הבת שכבר מכר האם, ואם לא הודיעו הרי זה מקח טעות. אבל אם חל יום הכפורים בשלישי בשבת ומכר האם באחד בשבת כשמוכר הבת בו ביום או בשני בשבת אינו צריך להודיע שכבר מכר האם שמא לא ישחטו ביום אחד שהלוקח ראשון ישחוט ביום (השני) [הראשון] שלקחה והשני ביום שני, ומה שאמרנו אינו צריך להודיעו לומ' שאם לא הודיעו אינו מקח טעות. וכן בארבעה פרקים שאמרנו לא נאמרו דברים אלא בשחל יום טוב להיות באחד בחול שהכל שוחטין בו ביום לכבוד יום טוב, אבל [אם] חל יום טוב להיות (באחד) בשבת שאי אפשר לשחוט בו ביום אלא מבערב ומכר האם יום חמישי כשמוכר אחר כך הבת אם לא הודיעו אין זה מקח טעות שאיפשר שהראשון ישחוט יום חמישי, אלא אם כן מכר שתיהם ביום ששי.
מי שעשה סעודה לחתונת בנו או לברית מילה ויש לו שלוחים לוקחין בשבילו והודיעו למוכר שלצרכו הם לוקחין ולקח זה האם והאחר הבת זה שלא בפני זה הרי המוכר צריך להודיע לשני שכבר מכר לשליח הראשון האם ואם לא הודיעו הרי זה מקח טעות שהדבר ידוע שביום אחד הוא שוחט. וכן במוכר את האם לחתן שעושה סעודה לאחרים לאנשים ואת הבת לכלה שעושה סעודה לנשים, ואין סעודתה מרובה כשל אנשים לפיכך דרכה במקח מועט מן החתן, כאן ודאי צריך להודיע לפי שביום אחד הם שוחטין. דין זה אינו אלא על המוכר אבל הלוקח אינו צריך לשאול לעולם וכל זמן שלא הודיעוהו הולך ושוחט ואין לו לחוש לכלום ואפלו בארבעה פרקים אלו שאדם מוכר בהמות הרבה וכלן לשחוט ואפלו המוכר עם הארץ לפי שהרבה ספיקות יש בדבר שמא אין לה אם ואם יש לה שמא לא מכרה או לא מכרה לשחוט ואם מכרה לשחוט שמא לא ישחטנה היום הלוקח.
דבר תורה מעות קונות וחכמים הוא שתקנו שתהא משיכה קונה ולא מעות, ובארבעה פרקים אלו העמידו דבריהם על דין תורה. לפיכך מי שהקדים דינר לטבח לזכות לו בשר בכדי דינר אפלו בשור הגדול שוה אלף זוז משחיטין את הטבח בעל כרחו שהרי כבר מכרו לשחיטה וקנה הלה במעות, לפיכך אם מת מת ללוקח בכדי אותו דינר. אבל בשאר ימות השנה אינו כן שאינו קונה אלא במשיכה, לפיכך אם מת מת למוכר שהרי הלוקח עדין לא קנה ומחזיר לו המוכר מעותיו ללוקח.
יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה, שנא' במעשה בראשית יום אחד ונאמ' באותו ואת בנו יום אחד, מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. ובמעשה בראשית למדנו דבר זה שנא' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.
<h2>דף פג:</h2>
השוחט חיה ועוף חייב לכסות את דמו שנא' כי יצוד ציד חיה או עוף במחנה ושפך את דמו וכסהו בעפר. ומצוה זו בחולין אבל לא במקדשין. ובחולין נוהגת לעולם בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, שהרי חובת הגוף היא. ונוהגת בין בשאינו מזומן בין במזומן שנא' ציד חיה מכל מקום אם כן מה ת"ל אשר יצוד למדתך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. ודין זה נוהג בכוי מפני שהוא ספק אם בהמה אם חיה.
כוי אין שוחטין אותו ביום טוב לפי שהוא ספק חיה, ואם שחט אסור לכסות דמו אפלו בדבר שאין בו אלא איסור של דבריהם כגון שלא היה עפר זה מוכן מאתמול. אבל השוחט ביום טוב חיה ועוף מכסה הוא דמו בדבר שיש בו איסור של דבריהם לפי שהכיסוי עשה של תורה. אבל אינו מכסה בדבר שיש בו איסור תורה כלל לפי שהכסוי אינו אלא עשה ויום טוב לא תעשה ועשה, לא תעשה שנא' לא תעשה מלאכה, עשה שנא' שבתון שבות.
<h2>דף פד:</h2>
השוחט לחולה בשבת אסור לכסות אפלו בדבר שיש בו איסור מדבריהם לפי שרצו חכמים לעשות היכר בדבר שיום אסור בשחיטה הוא ולא רצו להתיר אלא מה שלצורך החולה בלבד שזו היא השחיטה.
<h2>דף פה.</h2>
כל שחיטה שאינה ראויה לאכילה אינה טעונה כיסוי הדם ואפלו שוחט ונמצאת טרפה שנא' אשר יאכל.
<h2>דף פו.</h2>
חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרי' רואין אותן חייבין לכסות שהרי שחיטה ראויה היא שחיטתן כשרה כיון שאחרים ראו אותם, ואם שחטו בינם לבין עצמן אין שחיטתן טעונה כיסוי שאינה שחיטה ראויה שהרי שחיטתן אסורה כיון שלא ראו אותן אחרים וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו חרש שוטה וקטן האם ואחרים רואין אותן אסור לשחוט אחריהם הבן שהרי שחיטתן כשרה, ואם שחטו האם בינן לבין עצמן מותר לשחוט הבן אחריהם ואין חוששין כלל לשחיטתן מפני שרוב מעשהם מקולקלים.
<h2>דף פו:</h2>
כל מקום שאיפשר בברכה אחת אסור לו לגרום לרבות בברכות. השוחט בהמות הרבה וברך ודעתו על כלן ובעוד שהוא שוחט בא חברו לשחוט מהן, קרוב לומ' שאינו טעון ברכה שכיון שצריך ודעתו עליהן ועדאין גם כן דעתו עליהן לשחטן שאין בו משום נמלך הרי נפטרו באותה ברכה וזו אינו אלא כגומר מצותו של חברו.
השוחט מאה חיה במקום אחד כסוי אחד לכולן. חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולן. הרי שבא לשחוט הרבה חיות או הרבה עופות או חיה ועוף וברך מתחלה על שחיטתן על דעת כולן, וכששחט קצתן כסה דמן ואחר כך בא לשחוט השאר, הרי זה אינו צריך לחזור ולברך על שחיטתן ואין הכסוי וברכתו הפסקה, וכן לאחר שישחוט אלו האחרונים מכסה דמן ודי לו בברכה שברך בכסוי דם הראשוני'. ודבר זה מפני שני טעמים, אחד מפני שאיפשר לעשותן בבת אחת כלו' השחיטה והכסוי, שהרי איפשר לשחוט ביד אחת ולברך ולכסות בידו האחרת, וכיון שכן אפלו היה חובה עליו כסוי דם הראשונים אינו הפסקה כיון שאיפשר לעשותן בבת אחת. והשני מפני שהם (טעמים) דברים של רשות שהרי לא היה צריך לעשות עד שיגמור שחיטת כלן, וכיון שהם דברים של רשות אינן הפסקה, ואפלו אם תמצא לומ' שאי איפשר לשתיהן כאחת שלא יהא איפשר לשחוט ולכסות בבת אחת. וכן אתה דן במי שנזדמנו לו דברים בתוך הסעודה וברך עליהם שאינם הפסקה לענין המוציא ולא לברכת היין אע"פ שאי איפשר לשתיהם בבת אחת שאי איפשר לאכול או לשתות ולברך כאחת אע"פ כן אינה מפסקת לפי שהרשות היתה בידו. וכן ברכת הלחם של המוציא בשבתות וימים טובים אינה הפסקה לברכת היין של קדוש שהרי איפשר לו לשתות כל צרכן קודם שיאכל וכיון שכן הרי זה כדבר הרשות. מכיון שאין הכסוי הפסקה בשחיטה לפי שהוא כדבר הרשות כל שכן שיחה קלה שאינה הפסקה. ואינו דומה לתפלין של יד ותפלין של ראש שמניחין בלא שום הפסקה דיו לשניהם בברכה אחת והשח ביניהם צריך לחזור ולברך. לפי שדין זה של תפלין ענין אחר הוא לפי שהן שתי מצות חלוקות אבל כאן דבר אחד הוא.
השוחט חיה או עוף וגמר בדעתו שלא לשחוט עוד וחזר ונמלך לשחוט יותר צריך לחזור ולברך שהמלכה קובעת ברכה בשחיטות, וכן בכל דבר. אבל לענין כסוי כסוי אחד לכולן וכן ברכה אחת לכמה כיסויין, שלא מצינו המלכה קובעת ברכה [א]לא לפניה ולא לאחריה שאם היה שותה ונמלך אפלו כמה פעמים צריך לברך לפניו על כל פעם ופעם ולאחריו אינו צריך אלא ברכה אחת וכל שכן בזו. דעת הגאונים ז"ל שכל שצריך לחזור ולברך על שחיטתו צריך לכסות שלפניו עד שלא ישחוט, ומכל מקום דיו בברכה אחת.
<h2>דף פז.</h2>
ושפך וכסה מי ששפך יכסה ומנין שאם שחט ולא כסה וראה אחר שחייב לכסותו שנא' ואומר לבני ישראל מצוה זו על כל בני ישראל. כסהו ונתגלה פטור מלכסותו כסתו הרוח ונתגלה חייב לכסותו ואם לא נתגלה פטור. השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות בד"א ברשומו ניכר אבל אין רשומו ניכר פטור.
ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו. ושפך וכסה מי ששפך יכסה. מעשה באחד ששפך וקדם חברו וכסה וחייבוהו ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה. וכן מי שזכה במצותה לעשותה וקדם חברו וחטפה ממנו ועשאה, משלם לו עשרה זהובים, אפלו היא מצוה שאין מברכין עליה ששכר מצוה עשרה זהובים ושכר ברכה עשרה זהובים אפלו כל אחת בפני עצמה. הרי שהיו שתיהן אין מוסיפין לו על עשרה זהובים אלא הברכה נגררת אחר המצוה ואין לו בין שתיהם אלא עשרה זהובים. דבר זה אין דנין אותו בבבל לפי שאין בו חסרון כיס וכל שאין בו חסרון כיס אין גובין אותו בבבל, ואם תפס אין מוציאין אותו מידו.
דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסותו. נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים ואומדין אלו היה היין מים אם היה בו מראה דם אם לאו. נתערב בדם בהמה או בדם חיה שאינה שחוטה רואין אותו כאלו הוא מים.
<h2>דף פז:</h2>
דם הנתז ושעל הסכין חייב לכסות, בד"א בשאין שם אלא הוא אבל יש שם שלא הוא פטור מלכסות.
<h2>דף פח.</h2>
אין מכסין אלא בעפר שנא' וכסהו בעפר. ואין נקרא עפר אלא דבר שמגדל צמחים והוא שזורעין בו ומצמיח, אלא אם כן נתרבה מן הכתוב בפי' שקורהו הכתוב עפר. מכסין בזבל דק ובחול דק ובסיד ובשחיקת חרסים ובלבנה שכתשה, אבל אין מכסין בזבל גס וחול גם ולא בלבנה שלא כתשה ולא יכפה עליו את הכלי. מכסין באפר אע"פ שאין זורעין בו ומצמיח מצינו שנקרא עפר שנא' ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, כיצד הרי שהיה הולך במדבר ארץ מלחה שורף טליתו ומכסה. היה מהלך בספינה שוחק דינרי זהב ומכסה שכן הוא נקרא עפר שנ' ועפרות זהב לו.
<h2>דף פח:</h2>
השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנא' וכסהו בעפר, עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שצריך עפר למטה ועפר למעלה. עפר שנותן למטה דיו בהזמנה שמחשב עליה בלבו בלבד. בשכר שאמ' אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה (ואפר) [ועפר] סוטה, שכל המשפיל עצמו לכבוד שמים מגביהין אותו. אין העולם מתקיים אלא במי שבולם עצמו בשעת מריבה שנא' תולה ארץ על בלימה. אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנ' ומתחת זרועות עולם.
<h2>דף פט:</h2>
גיד הנשה אסור, שנא' על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ואסור זה חובת הגוף, וכל חובת הגוף [נוהג] בין בארץ בין בחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, ונוהג בבהמה וחיה בירך [ימין] ובירך שמאל. ואינו נוהג בעוף שנא' אשר על כף הירך וכף הירך הוא אותו עובי בשר [שסביבות] עובי הקולית, ועוף אין לו כף זה. אבל אינו נוהג בשליל, והוא עובר הנמצא במעי אמו, ואפלו בן תשעה חי ניתר הוא בשחיטת אמו, וכל שניתר בשחיטת אמו גידו וחלבו מותרין.
<h2>דף צא.</h2>
שני גידין הן בירך ושניהם אסורין מדין גיד הנשה. אחד סמוך לעצם הקולית והוא מתפשט בכל הירך והוא על כף, וגיד אחר שמובלע בתוך הכף.
<h2>דף צב:</h2>
גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו, ודבר זה אינו מן הדין שאלו מן הדין אינו אסור אלא מה שנראה על כף הירך, אלא שישראל קדושים החמירו בו שקדשו עצמן במותר להן כדי לעשות סייג לתורה ונהגו בו איסור.
דבר תורה אין גיד הנשה אסור אלא מה שעל הכף הירך. ומדברי סופרים החמירו לחטט אחריו. שמנו של גיד הנשה מותר מן הדין וישראל קדושים נהגו בו איסור אכילה, ובהנאה מותר.
חוטין שבתוך החלב אסורין משום חלב מדברי סופרים. וכן חוטין שבכליות כל מה שעם הכוליא אסור, ומה שמובלע לפנים מותר שלא אמרה תורה אלא שעל הכליות ולא שבתוך הכליות. וכן אתה או' שלא אסרה תורה אלא חלב שעל הכסלים ולא שבתוך הכסלים לפיכך חלב המובלע בתוכן מותר.
<h2>דף צג.</h2>
יש חלב על הכסלים ואינו מובלע יפה אלא המתנים מוטלין עליו ונראה אחר שחיטה כאלו מובלע יפה, חלב זה אסור לפי שהבהמה בחייה מתפרקת בהל[י]כתה ומתניה נמשכין כאן וכאן (ואינו) [ואז] נגלה אותו חלב. בדין זה אין הפרש בין בהמה דקה לגסה וכל שאסור בזה אסור בזה, שנא' כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, דבר השוה בשור וכשב ועז.
חלב שעל המסס ושעל בית הכוסות אסור, וזהו חלב שעל הקרב שאמרה תורה.
אליה אע"פ שהיא קרויה חלב וקרבה לגבוה מותרת, שנא' כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו דבר השוה בשור וכשב ועז הוא שאסור, אליה הואיל ואינה שוה בכשב ועז שהרי בכשב קרבה ובשור ועז אינה קרבה מותרת.
יש בבהמה עצם קטן מונח על [עצם] שקורין אנקה ועליו יש חלב תחת ראש המותן שקורין לונביל, וחלב זה אסור.
חוטי יד אסורין משום דם והם חוטין שבזרוע, וכל שאיסורו משום דם אם צולהו מותר, ואם רוצה לבשלו בקדרה צריך חתיכה ומליחה. וכן יש חוטין בלחי אסורין משום דם.
חמשה חוטין יש בכסלים אסורין משום דם, שלשה לצד ימין ושנים לצד שמאל, אותן שלשה של ימין כל אחד מתפצל לשנים, אותן שנים של שמאל מתפצלין כל אחד לשלשה, ששלשה חוטין יוצאין מכל אחד, וכל זמן שאדם בא ליטלן כשהן חמין נמשכין יפה וניטלין עמו יפה לגמרי, ואם אינן ניטלין כשהן חמין צריך לחטט אחריהם עד שימצא כמנין הזה.
שני קרומות הם אסורין משום דם, קרום שעל גבי ביצי זכר של בהמה, וקרום שעל גבי המוח. שלשה קרומות הם אסורין משום חלב. קרום שעל הטחול, קרום שעל הכסלים, קרום שעל הכליות. שלשה מקומות הם שיש בהם איסור משום חלב, בטחול ובכליות ובכסלים. ראש המעי עד אמה צריך לגרור אותו בסכין משום חלב שבו.
<h2>דף צג:</h2>
ביצי זכר שנעקרו קצת ומעורין עדאין שלא נעקרו לגמרי אין בהם משום אבר מן החי אלא הרי הן מותרין שהרי חיות יש בהם, ומקום שנהגו בהם איסור אסורין. ביצי זכר עד שלשים יום מותרין בלא קליפה שאין בקרום שלהם משום דם, מכאן ואילך אם הזרעו אסורין בלא קליפה (מכאן ואילך) [ואי לא] מותרין.
חוטי צואר אסורין משום דם. בשר שהאדים ונכר שהאדים הדם לתוכו הרי זה אסור משום דם.
דם האיברים בודאי כל זמן שלא פירש מותר הוא לגמרי. והבשר מותר לאכלו כשהוא חי אחר הדחה בלא חתיכה ומליחה כלל ואפלו לקדרה מותר בלא מליחה כלל כל זמן שנתנו הבשר לתוך מים רותחין, שהם חולטין אותו וצומתין אותו ואין הדם יוצא ומותר. אבל מליחה באה להכשיר הבשר ליתן אותה לתוך הקדרה בתוך המים צוננין, שאלמלא המליחה היתה פולטת דם משעה שמתחממין המים עד שרותחין, אבל המלח מפליט בכדי מה שהיתה פולטת בשעור זה עד שירתחו המים, אבל בשר זה שנכר שנצרר הדם לתוכה הרי הוא כמי שהוא בעין ואינו יוצא מידי דמו אלא בחתיכה ומליחה ובשר זה נכשרת. וכבר בארנו דבר זה למעלה שכל שאיסורו משום דם דיו בחתיכה ומליחה ואפלו לקדרה, ולצלי אינו צריך כלום שהדם זב ומותר, וכן אם הניחה על הגחלים האור שואב הוא ומותר.
הנותן בשר חי לתוך חומץ כדי לאכלו, הוא והחומץ גם כן נאסר מחמתו.
החומץ חולט כמים רותחין וכיון שחלט בו בשר פעם אחת אינו חוזר וחולט בו פעם אחרת שכיון שחלטו בו בשר פעם אחת (אינו חוזר וחולט בו פעם) סר כחו ונעשה חומץ רפה, אע"פ כן חולטין בחומץ שאינו חזק ביותר, ואינו דומה לחומץ שחלטו בו, שהחומץ שחלטו בו סר כח פעלתו, והאחר כח פעלתו בעצמו עדאין.
דרך בני אדם שמחתכין דק דק בשר שלא נמלח כלל וממלאין ממנו הגדי או התרנגולת והרי זה מותר, ואע"פ שבאותו בשר דק דק פולט הדם מבפנים והרי הגדי בולע, כבולעו כך פולטו והאור שואבה הכל ומותר. לא נאמרו דברים הללו אלא בצלי, אבל לקדרה אסור אלא אם כן נמלח אותו בשר שממלאין בו שהוא כשר לקדרה.
וכן מה שמהבהבין הרגלים יש לחוש מפני הפרסות שהיו מפסיקין צריך להזהר שלא להבהב אלא מעט, אבל מה שמהבהבין התרנגולת בנוצתה אין לחוש בדבר זה שהרי זה כצלי שמותר בלא מליחה.
כשאדם רוצה להסיר ולהשיר שער הראש נותנין עליו מים ונותנין אותו על האש ויש לחוש למוח שבתוכו שיש בו דם בקרומו ואי איפשר לו לצאת מפני עצם הגלגלת שמפסיק, ואם נתנו על האש כלפי בית שחיטתו הרי הדם זב משום דרך נקב שיש לשם בגולגלת ומותר, ואם הניחו על נחיריו גם כן מותר שאף הן פתוחין בגולגלת למוח, ואם הניחו על צדדיו, ואם נקב בגלגולת שיהא הדם יוצא משם מותר, ואם לאו הרי הדם מתכנס לתוכו ואינו יוצא משם ואסור. כשאסרנו לא אסרנו אלא המוח בלבד אבל שאר הראש מותר שהרי עצם הגולגולת מפסיק וכל עצמנו לא אסרנו המוח אלא מפני טעם זה מפני הפסק הגלגולת. ואם היה בקדרה הרי עכשו קרום המוח אוסר בששים שבקדרה פלטי [הדם] דרך נחיריו ודרך בית שחיטתו.
בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה בתנור אחד מותר אע"פ שזה קולט מריחו של זה אין זה חשוב כלום לאסור. וכן בשר שנצלה בתנור אחד עם גבנה מותר. אבל דג שנצלה עם בשר בתנור וקלט הדג ריח הבשר כיון שאין בזה הפסד של כלום שהרי איפשר לאכלו בפני עצמו החמרנו שלא לאכול הדג עם חלב לפי שהטעם ניכר לתוך פיו ונראה לו כאלו אוכל בשר בחלב. וכן פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח. אבל שט הפת בשומן בשר הרי פת זה אסור באכילה אפלו בפני עצמה מפני הרגל עברה שלא יבא לאכלה בחלב, ואם עשה היכר בדבר ששינה צורת הפת שיהא ניכר שלא יבא ליכשל הרי זה מותר.
יש מקומות שהטבחים מנקרין הבשר, וכל טבח שנמצא אחריו חלב אם נמצא כזית אפלו היה בשנים ושלשה מקומות מלקין אותו ומעבירין אותו, ואם נמצא אחריו כשעורה במקום אחד מעבירין אותו, אע"פ כן אין דינו כחשוד, שהחשודין חזרתן קשה לפי שהן מזידין. אבל זה אינו נדון כמזיד אלא כפושע ובקבלת חברות שיקבל עליו בפני שלשה שיתנהג כחבר בענין זה דיו. וכל הדברים האלו נדונין לפי מה שהם ולפי כונת העושים ולפי אונסם ופשיעתם. ויסוד דברים אלו וביאורם על ספר איסור משהו לרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל.
שולח אדם לנכרי ירך וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו של גיד הנשה ניכר, ואע"פ שראה ישראל חברו כשנכנס לגוי ויודע בה שהיא כשרה, אין לחוש שמא יחזור הגוי וימכרנה לאותו ישראל ויאכל אותה עם גידה, שהרי ניכר הוא גיד הנשה וניכר שלא ניטל ממנה עדאין. אבל חתיכה במקום גיד הנשה אסור לשלוח לגוי, שמא ראהו ישראל חברו כשנתנה לגוי ויודע בה שהיא כשרה, ויחזור הגוי וימכרנה לאותו ישראל, והוא סבר שניטל ממנה גידה כשרואה אותה חתוכה במקום גיד הנשה ונמצא אוכל איסור. ואע"פ שמן הדין לא היה לו לאותו ישראל לסמוך בכך שיסמוך בשביל שרואה אותה חתוכה שניטל ממנה גיד הנשה אע"פ כן חששו שמא יטעה בכך. ועוד יש אסור אחר בדבר, שגונב דעתו של גוי שסובר שלכבודו נתנה לו, וזהו גנבת הדעת של גוי שסבור שמה שתקן ישראל לעצמו, שולח לו ומשביח הגוי בדעתו דבר זה לומ' דבר חשוב הוא שהרי לצרכו תקנה וחזר ונמלך לכבודו ליתנה לו, וכאן טעותו של גוי שהרי לא היתה מתוקנת לצרך ישראל שהרי לא נטלה ממנה גידה ולא נתנה לו ישראל [לטובה] זו שהוא מתכוין, ונמצא גונב דעתו ואסור לגנוב דעת הבריות ואפלו דעתו של גוי. כיוצא בדבר אתה או' אל יסרב אדם בחברו לסעוד אצלו ויודע שאינו סועד. ואל ירבה לו בתקרובת ויודע שאינו מקבל. ואל יראה לו שפותח חבית לצרכו והוא אינו עושה. ואל יאמר לו סוך שמן מפך ריקן, ואינו עושה כן אלא להחזיק לו טובת חנם ולא יקבל ממנו, וכל כיוצא בזה. [ואם מתכוין] בדברים אלו לכבדו בעיני האחרים ולהחזיקו באדם חשוב, מותר. כשאסרו דבר זה לא אסרו אלא במתכוין לגנוב דעתו של חברו [ולהטעו'] אבל [אם נכנס] אצלו חברו והוא היה (ה)צריך לפתוח חבית לצרכו והלה סבור שהוא פתחה לכבודו מותר, שהרי אין זה מטעהו אלא הוא מוטעה מעצמו, ואין צריך להודיעו שאינו עושה כן לכבודו, ולא עוד אלא שאינו יפה לומר כן.
<h2>דף צד.</h2>
לא ימכור אדם לחברו סנדל של עור בהמה שמתה ויאמר שהעור היה מבהמה שהיתה חיה ונשחט בידי אדם מפני שני דברים, אחד מפני שמטעתו שאין עור המתה מאיליה חזק כשל חיה ונשחטה. ואחד מפני הסכנה שמא על ידי ארס נחש שנשכה מתה ועדאין יזיק למי שנועל סנדל עורה.
ואל ישלח אדם לחברו חבית יין ושמן צף על פיה כסבו' המשתלח שהוא שמן ויבא לזמן עליה אורחים וכשימצא אותה של יין מתביש ויבא לידי סכנה. ומעשה היה וחנק את עצמו.
ואין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית שמא יכעוס על הבן ויביאהו לידי סכנה. ומעשה היה בשני בצרות והיה לפני האורחין פת מועט ועמד בנו של בעל הבית לפניהם ונתנוהו לו וכעס בעל הבית על אותו הבן [והרגו] ואחר כך הרג את עצמו.
<h2>דף צה.</h2>
בשר שנתעלם מן העין אסור שחוששין שמא עורב או שרץ נטלה לזו שהיא כשרה והחזיר אחרת שהיא אסורה [במקום שבית] המטבחיים והטבחים רובן של גוים או קצתן לפי שהם קבועין וכל קבוע כמחצה על מחצה. אבל מקום שבית המטבחיים והטבחים ישראל הרי זה מותר ואפלו נמצא בפי עורב או בפי שרץ. אבל במקום שבשר שנתעלם מן העין אסור אם נתנו בשפוד או כפה עליו כלי [בענין] שאין לחוש לעורבין ולשרצים מותר. וכן אם היה לו סימן בבשר, ואין צריך לומר אם מכירו בטביעות העין שהוא מותר לו בין לתלמיד חכם בין לעם הארץ, שלא נתיחד תלמיד חכם בענין טביעות העין אלא לענין ממון לענין מציאה, שאלו לתלמיד חכם מחזירין אם יאמר שהוא מכירה בטביעות העין, ולא לשאר בני אדם עד שנותנין סימניה. ולא לכל תלמיד חכם אמרו אלא לתלמיד חכם מוחזק שאינו משנה בדבורו אלא בדברי שלום, או בדברים שחייב כן מן המוסר.
תשע חנויות כלן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח ספיקו אסור, שכל הקבוע [נידון] כמחצה על מחצה. ובנמצא הלך אחר הרוב שאלו בנמצא על... פרש' חתכה וכל הפורש מן הרוב פורש. כשאסרו קבוע ועשאוהו כמחצה על מחצה לא אסרו אלא בזמן שהאיסור וההיתר כל אחד נכר, כגון תשעה חנויות, אבל כל [זמן] שאין נכרין אין אומ' בו קבוע אלא האיסור בטל ברוב בכל שהו יבש ביבש [הרי האיסור בטלה בשני חלקי היתר], ובמבושל בששים. בהמה האסורה מחיים כגון בכור שנתערב עם בהמות אפלו עם רבוא כלן אסורות ואינה בטלה ברוב מפני שהיא בעלי חיים והוא דבר חשוב. בד"א כשהן כאחת אבל נפרדו הרי הן מותרות שהרי [מן]... כיון שנתערבו האיסור בטל הוא ברוב אבל מפני חשיבותו של בעלי חיים [אינו] בטל ודי לומר דבר זה בעוד שהאיסור כאן בידוע אבל כיון שנפרדו להן מותרות, ולא עוד אלא שאע"פ שאין מבטלין איסור לכתחלה כאן שורת הדין היה נותן שיהא מותר לו להפיץ אותן בידים מפני שהוא בעלי חיים ומהלך וסופן להפרד ואין ניכר כשאדם מפיץ אותן שעשה מעשה, אבל גזרו חכמים בדבר שלא יעשה בהם שום מעשה בידים שמא יבא ליקח מהם קודם שיפיץ אותם. וכן אתה אומ' בהפיץ דרוסה שנתערבה באחרות.
<h2>דף צו:</h2>
ירך שנתבשל בה גיד הנשה מותר שאין בגידין בנותן טעם, ואם היה שמנו משערין אותו בששים.
כשמשערין ששים משערין ברוטב ובקיפה והוא דק דק של בשר, ובחתכות ובמה שבלוע בדפני הקדרה ולא במה שכבר נתיבש שם או נשרף אלא במה שבלוע בדפני הקדרה ועדין קיים שעמד לפלוט שכן דרך הקדרה בולעת ופולטת ובולעת ובמה שבלוע ועומד לפלוט רואין אותו כאלו הוא פלוט וישנו בקדרה לפנינו.
ירך שנצלה בגיד הנשה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וכשמגיע לגיד מושך ידו כדי קליפה סמוך לו. ובדבר הזה אין הפרש בין בהמה כחושה לשמנה ביותר.
גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפלו מראש אונו ואינו ניתר בקליפה שהחלב מפעפע כלו' מתחלחל ויורד לתוך הבשר ומתפשט בכל הגדי ונבלע בתוכו ואין די לו בקליפה, ואין משערין אותו בששים שלא אמרו ששים לעולם אלא בקדרה ואף שם בניער את הקדרה כלומ' שחתכת ההיתר שנפל בה האיסור היא בתוך הרוטב שעכשו מתפשט הטעם יפה בכל החלקים בשוה וראוי לשער בששים אבל לא בצלי ולא במליחה. בד"א בגדי שצלאו בחלבו אבל מלחו בחלבו דיו בקליפה, שלא אמרו חלב שמן מפעפע אלא בצלי אבל לא במליחה. אף כשאסרו בצלי לא אסרו אלא בגדי שמן אבל בכחוש דיו בקליפה.
<h2>דף צז.</h2>
קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, בד"א בשהיא בת יומה אבל בשאינה בת יומה שורת הדין לפי ההלכה שמותר לבשל בה חלב ואפלו לכתחלה ואפלו בחמץ בפסח ואע"פ שאמ' שם מלוגמא שנסרחה חייב לבער כל זמן שלא (נסרחה) נפסלה מלאכול הכלב, לא אמרו אלא חייב לבער אבל שורת הדין שאינו אוסר בעינו אלא בתערובתו בשאינו מינו אבל במינו אסור מפני שמחמע מפני טעם זה מפני שראוי לחמע בה עיסות אחרו' והוא אסור בהנאה כל זמן שיש עליו תורת אוכל כלל חייב לבער. וכשהוא בלוע כגון קדרות וכיוצא בו מתוך שאין פגמו נראה חמור יותר וכיון שהוא חייב לבער מתוך שאסור בהנאה לפי שראוי לחמע בו ועכשו אין פגמו נראה אסרו לבשל בו לכתחלה נמצא בלוע חמור יותר מבעין לענין אכילה. וכן אתה דן לענין נבלה שאינה ראויה לגר בעין מותרת באכילה בבלוע אסורה לכתחלה מפני שאין פגמו נראה.
כל דבר שנפגם אינו חוזר ונאסר אע"פ שהשביח מחמת תערובת שאין השבח בו בגופו וכיון שיצא מתורת אוכל שוב אינו נאסר לעולם. אי זהו נותן טעם לפגם בבלוע כל שאינו בן יומו והוא מעת לעת כעין כל שאינו ראוי לגר.
כל איסור שאינו פוגם שנתערב בהיתר ותערובתו פוגם מותר ההיתר ואע"פ שעדיין ראוי לגר שאינו צריך שכל תערובתו פגום לגר אלא האיסור פגום לגר בתערובת זה אלו היה במעט תערובת ועכשו שראוי לגר בתערובת זה [מפני] ההיתר הוא. ולדברי האומר טעמו ולא ממשו מדברי סופרים והלכה כדבריו כל הפוגם כלל בתערובתו ואין בו אלא טעמו של איסור ולא ממשו אע"פ שעדיין ראוי לגר כיון שפוגם כלל הרי זה מותר.
קערות שלנו או קדרות שלנו שעמדו ברשות הגוי בלא סימן וספק לנו אם נשתמש בהן, הרי זה משהה אותן מעת לעת כדי שלא תהא בת יומה ושוב אין כאן אלא איסור מדברי סופרים, ואפלו אם תמצא לומר שנשתמש בהן הגוי שהרי נותן טעם לפגם הוא מכיון שאינה בת יומה ואיסור זה גם כן ספק שמא נשתמש בהן וכל שאיסורו מדברי סופרים ספקו מותר. דברים אלו אינן אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור לנו להניח כלינו ברשותו של נכרי אלא אם כן בסימן שלא יוכל להשתמש בהם.
כל איסורין שבתורה בששים בין במינן בין שלא במינן חוץ מן התרומה והערלה והכלאים והטבל ויין נסך וחמץ בפסח. חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו. שלא בזמנו במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם, וחומר הוא בחמץ מפני שאיסורו לזמן והיום אסור ולמחר מותר החמירו בו להיות בדלין ממנו. יין נסך במינו במשהו מפני חומר ע"ז שלא במינו בנותן טעם. וכן דין טבל במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין וכ' שאיפשר לתקנו וכל דבר שיש לו מתירין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. מים ומלח לענין עיסה הרי הוא חשוב מין במינו. הערלה והכלאים במינן באחד ומאה שלא במינן בנותן טעם וזהו ששים אלא אם כן היו תבלין שנותנין טעם בכל שהן. התרומה במינה באחד ומאה שלא במינה בנותן טעם.
שלשה שעורין אמרו חכמים באיסורין, האחד שטועמין אותו אם יש בו נותן טעם אסור. והשני שסומכין על נחתום גוי מוחזק ובקי ומטעימין אותו תבשיל אם אמר שאין תערובת האיסור נותן בו טעם מותר ומאמינין אותו, וטעם הדבר לפי שהוא דבר שיתגלה לנו בסוף כשנאכל אותו וכיון שהוא מוחזק ונחתום בקי וסוף שיתפרסמו דבריו אינו פוגם את עצמו. והשלישי בששים אם יש בה היתר ששים חלקים כיוצא באיסור הרי הכל מותר. וכיצד דינין אלו, מין בשאינו מינו של היתר טועמין אותו, כגון קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין טועם אותה כהן אם אמר שאין בתבשיל זה טעם תרומה מותר. מין בשאינו מינו של איסור כגון קדרה שבשל בה בשר וחזר ובשל בה בו ביום חלב מטעימין אותו לנחתום גוי בקי אם אמ' שאין בתבשיל זה טעם בשר מותר. בד"א בשאי איפשר לשער אותו בששים כגון זו שהרי אי אפשר לעמוד על פליטת קדרה ואי איפשר לדעת כמה הוא כדי לשער ששים, אבל כל זמן שאיפשר לעמוד עליו אפלו אמ' הנחתום או הכהן בתרומה שאין בו טעם האיסור צריך ששים וכן אם היה בו ששים ונמצא בו טעם האיסור אסור אבל מן הטעם שערו חכמים רוב האוסרין שאין נותנין טעם ביותר מששים וכל זמן שאיפשר לעמוד עליו שיעור זה משערין בכך ומן הסתם הרי הוא מותר.
<h2>דף צז:</h2>
אין בגידין בנותן טעם ושמנו של גיד משערין אותו בששים וצריך ששים חלקים כיוצא בו של הגיד חוץ ממנו, וכן הדין לכל איסורין חוץ מכחל וביצה. כיצד הרי שבשלו כחל עם בשר בקדרה ולא קרעו הכחל צריך ששים וכחל עצמו מן המנין והטעם לפי שהוא בעצמו היתר והאיסור מה שיוצא ממנו. אע"פ שהוא עצמו מצטרף למנין ששים הוא עצמו נאסר הוא ואם נפל לקדרה אחרת אוסר אע"פ שאין איסור בכחל אלא מה שיוצא ממנו כשמשערין בכחל אין משערין אלא בכלו וצריך ששים חלקים כנגד כלו לפי שאי איפשר לעמוד על מה שיוצא ממנו ואין צריך לומר בשאר איסורין. ומכאן אתה דן שאם בשל אדם בקדרה [של] איסור או ניער הקדרה בכף אסורה אי איפשר לבטל אלא בשיש שם ששים בשיעור הקדרה כלה או הכף מן הטעם שאמרנו שאי איפשר לשער בפליטתו שאי איפשר לעמוד עליו, ואם היה מין בשאינו מינו ויש שם נחתום מוחזק ובקי מטעימין אותו שכיוצא בזה סומכין עליו כיון שאי איפשר לעמוד על טעם האיסור כמו שכתבנו למעלה. ואם היינו יודעים האיסור שנבלע מתחלה בכלי זה וכלי זה נאסר עליו בזו די לנו בששים כנגד כלו שכבר ידענו שיעור כל האיסור שנאסר כלי זה על ידו. ויש חולקין לומר שאין לומר דין זה אלא בכף חדשה אבל בכף ישנה מכיון שבלעה עכשו מן האיסור כלל נעשה כל מה שבלוע בתוכה מן ההיתר חתכת נבלה ואין אנו יודעין כמה הוא ואי איפשר לעמוד בפליטתו ואי איפשר אלא לשער בכולה. ואין דבריהם נכונים שאין אומ' בהיתר הבלוע כבר בכלי שיעשה באיסור זה חתכה עצמה נעשית נבלה, ועוד שאין ראוי לומ' כן אלא בבשר שאי איפשר לו לחזור להתירו וכלו נאסר אבל לא בכלים שאיפשר להן בהכשר וחוזרין להתירן. ואין הפרש בעיק' דין זה בין כלים שיש להם תקנה לכלים שאין להם תקנה כגון כלי חרס אלא בעיקר דין זה ובעיקר הטעם שוין הם שהרי בין אלו ובין אלו אין גופן איסור שבכלי חרס לפי שאינו (יודע) [יוצא] מידי דפנו לעולם אבל אין גופו איסור ואי איפשר ואף הם יש להם תקנה באור להחזירן לכבשונות וכל שאין גופו נעשה איסור אין אומ' בו חתכה עצמה נעשית נבלה.
<h2>דף צח.</h2>
מעשה היה בסל שהיו מולחין בו בשר ונפל שם כזית חלב כשנמלח הבשר ונמלח עמו וכשנתבשל הבשר נתבשל גם כן עמו ונמוח ואינו ניכר ובשר זה עמד במליחה זמן מרובה ונצטמק, ואלו לפי אותה שעה שהיה הבשר בלחותו אם נתבשל הבשר והיה שם רוטב כמה שיש עכשו ודאי היה ששים זיתים אלא עכשו לפי שנצטמק הבשר ואין כאן ששים עם רוטב זה והיה כאן מקום לטעות שהיו סבורים לומ' לשער החלב כשעת נפילה שהיה בו כזית והבשר כשעה של עכשו שנצטמק ולא היה בו ששים אף עם רוטב זה, אמרו חכמים שזה אינו אומד יפה שכשנצטמק הבשר ונתיבש החלב גם כן נצטמק, אלא או זה וזה כשעת נפילה או זה וזה כשעה של עכשו.
ביצה כיצד. ביצה אסורה שנתבשלה עם ששים ביצים חוץ ממנה אסורה, בששים ואחת והיא מותרת. והטעם שהחמירו בה להצריך אחת יותר משאר אסורין לפי שאין כל הביצים שוין ויש מהם גסים זה מזה ואם אתה או' בששים פעמים שאותו של איסור גס מאותו של היתר ונמצא אין כאן ששים לפיכך שערו חכמים להוסיף ביצה אחת על שיעור ששים והשוו הם מדותיהם שביצה אסורה ולא תתבטל לעולם אלא בששים ואחת חוץ ממנה. בד"א בביצה שיש בה אפרוח או בביצה שיש בה דם שעכשו היא אוסרת בין בקלופה בין בשאינה קלופה וצריכה ששים ואחת חוץ ממנה כדי לבטלה, אבל בביצת עוף טמא שנצטרפה עם הטהורות בין בקלופה בין בשאינה קלופה אינה אוסרת שפליטתה אינה כלום ואין בו טעם כלום ואם מכירה נוטל אותה והשאר מותרות, ואם אינו מכירה הרי היא בטלה ברוב, אחת בשתים, שכל שאין בו נותן טעם בטל בענין זה שבטל ברוב אחת בשנים, לא אמרו ששים אלא בנותן טעם כדי לבטל הטעם. בד"א בשלא נמוח כלל ממשו של ביצה אבל אם נמוח ממשו של ביצה צריך ששים בכדי מה שנמוח.
שעור איסורין מן התורה להתחייב עליו מלקות הוא כזית שהתורה אמרה בהם אכילה ושעורה כזית, אע"פ כן לענין ביטול איסורין אין בהם הפרש ולעולם צריך ששים חלקים כיוצא בו לבטל.
כבר אמרנו למעלה שכשמשערין שיעור זה של ששים משערין ברוטב ובקיפה ובחתכות, וכשמשערין ברוטב משערין בכזית ביצה ומחצה של רוטב שכך דינו שאם יקרוש על כזית.
<h2>דף צח:</h2>
כשמשערין בשר משערין בשר ועצם, ויש בדבר להקל ולהחמיר שצריך ששים בכדי בשר ועצם של איסור ובשר ועצם מצטרפין גם כן לבטל. ונראה לי שלא אמרו אלא בעצם שיש בו מוח ולמדנו שאין אומרין לשער במוח לבדו, אבל לא בשאין בו מוח קל וחמר מגיד שפרשנו בו שאינו אוסר לפי שאין בגידין בנותן טעם.
<h2>דף ק.</h2>
גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו משליכו והשאר מותר שאין בגידין בנותן טעם, ואם אין מכירו כלן אסורין ואפלו הן אלף לפי שהוא בריה ואין בריה בטלה. ופי' בריה הוא כל דבר שמתחלת בריתו אסור, והוא שלם כלו כבריתו, והוא משל בעלי חיים, וכלן בגיד הנשה ולהוציא חלב שאין דבר חלוק לעצמו כגיד הנשה אלא שהוא מפוזר בהרבה מקומות. ופרי אסור אינו דינו כבריה מפני שאינו דבר של בעלי חיים.
יש דברים מאוסים שהן נותנים טעם והם אם נפלו בתבשיל אין צריכין לשער בששים אלא הרי הוא מותר. כתבו הגאונים ז"ל לענין שמן נרות של בית הכנסת שכל זמן שאסור באכילה אסור בהדלקה משום שנא' הקריבהו נא לפחתך.
כל זמן שאינו שלם אין דינו כבריה, וכן שרץ אסור שנפל לתבשיל עבה ואינו ניכר בתוכו וחסר ממנו דבר שוב אין דינו כבריה כיון שחסר ממנו דבר וכגון שהנשמה תלויה בו והוא שיהא דבר חשוב כגון שהיה אבר אחד.
כבר פרשנו שלא הצריכו חכמים אלא בדבר הנותן טעם אבל בדבר שאינו נותן טעם כגון יבש ביבש בטל ברוב אחד בשנים כגון חתכת איסור שנתערב בשתי חתכות היתר הרי הכל מותר אבל ראוי שלא לבשלן כאחת שעכשו הרי האיסור נותן טעם בפחות מששים אלא כל אחת בפני עצמה. נראה לי שאם בא לרבות על האיסור היתר בכדי ששים מותר לבשלן לכתחלה כאחת אע"פ שאין מבטלין איסור לכתחלה לא אמרו אלא בזמן שהאיסור בעינו אסור אבל כאן האיסור בפני עצמו מותר אלא שחוששין לטעמו וכיון שאין בו טעם שנתנו בו (אנשים) [ששים] הרי הוא מותר ואפלו לבטלו לכתחלה, וכן עשיתי מעשה.
הרי שנחתכה אחת מן החתכות בכדי שאינה ראויה להתכבד בה בפני האורחין נראה שתולין גם כן להקל שחתכת הנבלה נחתכה ותאסר היא והשאר מותרות בשיש בהם ששים שאיסור זה של דבריהם ותולין בו להקל. וכן אתה דן מאיסור שנפל לקדרה ונשפך מן הרוטב וספק לנו אם יש בו ששים עם רוטב זה שנפל הרי זה תולין להקל שטעמו ולא ממשו אינו אסור אלא מדברי סופרים.
חתכות שנאסרו מחמת שנתערבה בהן חתכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין מותרות והוא שנעשה זה בשוגג אבל במזיד אסור כדין מבשל בשבת ומעשר בשבת שאסור לו לעולם ולאחרים מותר לעולם ואם נפלה אחת מהם תולין שחתכה נבלה היא.
חתכת נבלה שנתערבה עם החתכות בזמן שמכירה משליכה והרוטב בנותן טעם לומר שמשערין אותה, ואם אינו מכירה אלא הרי היא חתכה קטנה שאינה חשובה הרי היא בטלה בששים, ואם היא חתכה גדולה הראויה להתכבד בה בפני האורחים אינה בטלה אפלו באלף אלא הרי היא אוסרת תערובתה לעולם לעשות כמהו אם היא אסורה באכילה לאסרו באכילה ואם היא אסורה בהנאה לאסרו בהנאה. והוי יודע שאין דין זה אלא בשנתבשלה שעכשו היא ראויה להתכבד בה בפני האורחין אבל לא כשהיא חיה אלא הרי היא בטלה ברוב ואפלו כל הבהמה לאחר שחיטה הרי היא בטלה ברוב אחת בשתים כיון שנשחטה שאין בה חשיבות של בעלי חיים.
כשאמרו בחתכה שראויה להתכבד בה בפני האורחין דוקא כשאסורה מחמת [עצמה אבל אם נפל איסור] בחתכה [ונתן בה טעם] אע"פ שחתכה עצמה [נעשית] נבלה הרי היא בששים, או ברוב אם נתערבה יבש ביבש מפני שאין האיסור ראוי להתכבד בו, אין לך יוצא מכלל זה אלא בשר בחלב שאם חתכת בשר נאסרה מחמת חלב שנפל בה והיא חתכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין ונתערבה באחרות הרי היא אוסר' תערובתה לעולם ואפלו באלף, וטעמו של דבר לפי שבשר בחלב כל אחד ואחד בפני עצמו היתר הוא ותערובתן הוא שאוסרו וכיון שכן לאחר תערוב' הרי חתכה זו חשובה כאלו היא גופו של איסור ממש.
ובדין שיעור ששים הרי הדבר שגור בפי הכל וכל אחד מורה בה לעצמו והם טועים בדבר שצרי' הוראת חכם ולהזהר הרבה בענין האיסור שאם הוא מכירו שיסלק אותו בעוד שההיתר כלו בקדרה שאם היה מערה מן ההיתר שבקדרה בכדי שמה שנשאר אין בו ששים לבטל האיסור ועדאין האיסור בתוכו הרי הכל אסור. וכן צריך הרבה כשמוציא האיסור אם הוציאו בכף עץ שלא להחזיר הכף בקדרה ואם עשה כן צריך בקדרה ששים בכדי מה שהיה בכף כשהוציא האיסור שהרי נעשה כל מה שבכף חתכת נבלה כיון שאין בו כדי לבטל האיסור ונאסרה כך זו מחמתו וצריך לשער בכדי כל האיסור. וכן אם האיסור בעין ואין מכיר אותו ויש כאן ששים צריך להזהר הרבה שלא יערה מן הקדרה עד שתהא צוננת, שאם מערה אותו בקערות בעוד שהתבשיל רותח ואין בקערות ששים בכדי האיסור ודאי הוא באחת מן הקערות ונמצא נותן טעם בפחות מששים אלא אם כן היה איפשר שאין בקערה אלא האיסור בלבד וכאן הכל מותר שאין לחוש שהוא ערה ההיתר ראשון ונשאר האיסור עם קצת ההיתר בכדי שאין בו כדי לבטל לפי שספק הוא וטעמו ולא ממשו מדברי סופרים וספיקו מותר כל זמן שאין אדם יכול לעמוד עליו.
וכל טעמו ולא ממשו כל זמן שאין כאן ממשו של איסור אלא תמציתו או שנימוח ואינו ניכר. אבל אם מה שבקדרה לפנינו וספק לנו במה שבה אם יש בה ששים אם לאו כיון שאיפשר לנו לעמוד עליו ולשער משערין אותו ואין תולין בכגון זה להקל כל זמן שיהא איפשר לנו לעמוד על הדבר.
חתכת נבלה שנפלה בקדרה של בשר ונתנה טעם באחת מן החתכות כגון שהיתה חתכה אחת בקדרה על גב חתכה אחרת ואין רוטב נוגע כלל בעליונה ונפלה חתכת האיסור על גב העליונה ונתנה בה טעם אם יש בעליונה כיוצא בה של האיסור כדי לבטלה מותר ואם לאו הרי חתיכה זו נעשית נבלה ונעשית היא עצמה כאותה של איסור ואע"פ שניער את הקדרה אחר כך ונגעו כלן ברוטב ונתפשטו [חלקי הטעם בשוה] אע"פ כן צריך שיהא בקדרה ששים חלקים בכדי שתיהן לבטלם, אבל כל זמן שאותה חתכה שנגעה בה באיסור נוגעת כלל ברוטב על ידי הרוטב היא פולטת ובולעת ומתפשט טעם האיסור בכל חלקי הקדרה בשוה. הרי שאמרנו שאם אותה חתכה שנוגע בה האיסור אינה נוגעת כלל ברוטב שהחתכה עצמה נעשית נבלה ואינו דומה לצלי שדיו בקליפה כמו שנתבאר למעלה לפי שהצלי יבש ואין האיסור מתחלחל לתוכו אבל חתכה זו יש בה לחות והאיסור מתחלחל ונכנס בכלה.
<h2>דף קג:</h2>
בשר בחלב אסור לבשל מן התורה שנא' לא תבשל גדי בחלב אמו. [ובפי' למדנו] בקבלה שאם בשלו אסור באכילה ואסור בהנאה. לא אסרה תורה אלא בשנתבשל כאחד. ולא אסרה תורה אלא בשר בהמה, שנא' לא תבשל גדי בחלב אמו, יצא עוף שאין לו חלב אם. [וחכמים] אומ' גזרו שלא לאכלו כאחת לעולם ואפלו בצונן. ואסרו אפלו בשר עוף. והתירו בשר וחגבים ואפלו לבשלן בחלב לפי שאינו בשר.
<h2>דף קד.</h2>
ודין זה חלוק מדין נדרים, לפי שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל ששלוחו של אדם נמלך כשאדם מצוה אותו ליקח דבר אחד ולא מצא אותו דבר עצמו והוא חוזר לבעל הבית אם יקח דבר אחר שמצא הרי זה קרוי מינו של ראשון והנודר מן הראשון סתם הרי השני בכללו. כיצד הרי שאמר בעל הבית לשלוחו ליקח לו בשר והוא אינו מוצא אלא עופות או דגים וחגבים, אינו חוזר לבעל הבית ויאמר סתם לא מצאתי בשר בהמה, אלא כך אומ' לא מצאתי בשר בהמה אלא עופות או דגים וחגבים. ואם לא מצא אלא ירק חוזר ואומ' לו סתם לא מצאתי בשר. כשאמרנו שכל דבר שהשליח נמלך עליו הוא מינו של ראשון. בד"א בשהדבר השני משותף קצת בלשון שם הדבר הראשון, כגון דגים וחגבים שאעפ"י שאין נקרין בשר סתם נקראין בשר דגים וחגבים הרי שאלו ואלו נקראין בשר אלא שזה בשר סתם וזה בשר דגים, וזה נדר מן הבשר. אבל אם הדבר השני אין שמו משותף עם שמו של דבר ראשון, אם נדר על הראשון אינו אסור בשני ואע"פ שהשליח נמלך עליו כגון הנודר מן הדגים אינו אסור בבשר שאין בלשון דגים בשר כלל. בנדרים הולכין [אחר] זמנו של נדר ושעתו, כיצד אם היה הנודר חולה חולי שהדגים וחגבים קשין ונדר מן הבשר עכשו אינו אסור אלא בבשר ואינו אסור בדגים וחגבים, לפי שאין שלוחו של זה נמלך על הדגים שהרי אינו רשאי לאכלן מחמת חליו ועכשו אין במשמע לשונו זה על שלוחו בשם בשר אלא בשר בלבד. הנודר מן הבשר מותר בביצים וגבינה [ו]חלב לפי שאינן בכלל לשון בשר.
השוחט את התרנגול' ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב לפי שאין דינן כבשר [ואלו הן] גמורות כל שאינן מעורות בגידין כגופה ואע"פ שלא נגמרו (קבלתן) קלפתן.
<h2>דף קה.</h2>
דרך הבשר ששמנו נדבק בחך והידים מזוהמות ממנו ואין דרך הגבנה כך. לפיכך האוכל בשר אסור לאכל גבנה אחריו אלא אם כן נטל ידיו וקנח את פיו, [איזהו קנוח הפה] שיאכל שום דבר כדי שיהא שמנו של בשר נדבק באותו דבר ויסתלק [מן החך] כל דבר שראוי לקנוח הפה, חוץ מתמרים וקמח לפי שהוא דבר [הנדבק ואינו מקנח] אותו, וחוץ מן הירק לפי שהוא [דבר רך... מתפרך] ואינו נדבק ב[ח]ך.
מי שאכל בשר בבקר מותר לאכול גבנה [בסעודה שניה] ואפלו בלא קנוח הפה שכיון ששהה כשיעור זה מה שנדבק בחך מן הבשר נמוח ונסתלק ואם נמצא עכשו בשר בין שיניו הרי זה כאלו אכלו עכשו וצריך... אחר או קנוח. אכל גבנה מותר לאכול בשר לאלתר בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים, לפי שאינה נדבקת בחך, ואין הידים מזוהמות ממנה מן הסתם. ואם ראה ידיו מזוהמות צריך להדיח, וכן אם אכל בשר וראה ידיו נקיות אינו צריך נטילת [ידים] אלא קינוח הפה. אין דינו אלא מן הסתם. בשר עוף אינו אסור בחלב אלא מדברי סופרים, לפיכך אכל בשר עוף מותר לאכול גבנה לאלתר בלא קנוח הפה ובלא נטילת ידים, אלא אם ראה ידיו מזוהמות או שמרגיש שומן בחך.
מצוה מדברי סופרים ליטול ידיו קודם אכילה, וקבעו חובה ליטול ידיו אחר אכילה לפי שדרכו של אדם לאכול מלח בסעודתו ויש בה מלח סדומית שמסמא את העינים שמא ידבק ממנה בידיו ויעביר [אותם] על גבי עיניו ונמצא בא לידי סכנה.
<h2>דף קז:</h2>
אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עברה שמא יבא לאכלו בחלב אלא אם כן קנח את התנור [יפה] ויותר ראוי להסיק התנור לפי שאין כח קנוח התנור מצוי לעשותו יפה.
אין שטין את התנור באליה מפני הרגל עברה שיש טיחת השומן בתנור ונדבק בפת ושמא יבא לאכלו עם בשר ואם שט הפת כולה אסורה אלא אם כן הסיק את התנור או קנח אותו יפה שלא נשאר מן הטיחה ובכן הוא מותר. ואין לחוש למה שנבלע בתנור שנפלט ונבל' הפת, לפי שהוא נותן טעם בר נותן טעם ומותר בבשר בחלב.
שני בני אדם שבאו לאכול בשלחן אחד זה בשר וזה גבנה אסור, אלא אם כן עושין קצת היכר בדבר, (שאם) [שלא] יפשעו ויתן זה לזה מחלקו ויאכל לאלתר ונמצא אוכל בשר וגבנה כאחת, בד"א באנשים המכירין זה את זה אבל אנשים שאין מכירין זה את זה כלל מותר שאין דרך ליתן זה את זה.
<h2>דף קח.</h2>
טפת חלב שנפל לחתכה והחתכה משוקעת קצתה ברוטב משערין בה ששים בכל הקדרה לפי שהטעם מתפשט בכל חלקי הקדרה. הרי שלא היתה החתכה משוקעת ברוטב [וחתכה] נתונה על גבי חתכות אחרות אם היתה הקדרה מכוסה אף בזו הדין כן שעל ידי [הכסוי] אי איפשר להבל הקדרה לצאת ונעשה [מים] בתוך הקדרה ומתערב הכל. הרי שהיתה נתונה על גבי חתכות אחרות ולא כסה הקדרה, משערין אותה חתכה אם יש בה ששים באותה חתכה מותר לפי שהטעם [מתפש'] באותה חתכה בכל חלקיה ואם לאו אסורה כלה ואין להתירה בקליפה כדין צלי שנגע בו אסור שמותר בקליפה לפי שזו אע"פ שאינה נוגעת ברוטב מכל מקום מתוך שהיא בקדרה יש בה לחלוח מרובה ומתפשט בכלה. כשאסרנו חתכה זו שאין בה ששים הרי היא עצמה נעשית נבלה וצריך שיהא בקדרה זו ששים כדי כל החתכה... ...חתכה עצמה נעשית נבלה... שנתן בה טעם אלא כשיש בפליטתה מן האיסור שנאסרה שכיון שכן אע"פ שאין בפליטת האיסור כדי לאסור כיון שפליטתה פתוך בין היתר ואיסור ויש בין שניהם כדי ליתן טעם הרי היא נעשית נבלה להצטרף לאיסור אבל אין בפליטתה מן האיסור אינה אוסרת ומזה הטעם התירו למעלה צלי בקליפה שאין האיסור מתפשט כלל יותר מכדי קליפה. וכן אין אומ' חתכה עצמה נעשית נבלה אלא לומר שדינה כדין האיסור שנאסר בשבילו ורואין אותה כאלו כלה איסור הגע עצמך הרי מלח או תבלין שנאסרו בשביל חלב וחזרו ונפלו בקדרה הרי הן בטלים, ואע"פ שהתבלין נותנין טעם אפלו באלף אין דנין אותן אלא כאלו כלן אותו איסור שנאסרו מחמתן והרי לא נאסרו אלא מחמת חלב, לפיכך דנו לשער כאלו כלן חלב ומשערין (אותו) [אותן] בששים.
<h2>דף קח:</h2>
בענין הגעלה הדברים תמהים ורבו הדיעות היאך איפשר להגעיל הכלי האסור ואין חוששין שמא יחזור ויבלע מן האיסור, ולא עוד אלא שהתירו להגעיל בכלי אסור, שהרי מצינו מפורש שמותר להגעיל הכלי בכלי עצמו כגון שנעשה לו שפה בכדי שיעלו המים על שפתו ומגעילין אותו בעצמו ומותר, וזה דבר המתקשה על לבו של אדם. והנכון בזה שכן דרך כלים עם המים שהן מפליטין ואינן מבליעים מה שאין כן ברוטב ובשאר משקין. ודין זה כל זמן שאנו רואין המים בצורתן שלא נתבטל כחן לפיכך צריך להזהר במגעיל כלים הרבה שיזהר בפליטתן שלא תרבה כל כך עד שתעובר צורתן ויתבטל כחם ומן הטעם הזה מגעילין אפלו בכלי אסור ואפלו בת יומו ומותר.
<h2>דף קט.</h2>
דם דגים מותר מן התורה ואף חכמים לא אסרו' אלא מפני מראית העין, לפיכך דם דגים אסור, ואם בו קשקשים שיש בו הוכח לכל שהו של דגים מותר.
הלב קורעו ומוציא את דמו. דם מהלכי שתים אינו אסור מן התורה, ולא מדברי סופרים, אלא כשיש בו מראית העין, לפיכך דם שעל... מוצצו ואינו חושש.
<h2>דף קט:</h2>
חלב שחוטה אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים לפיכך הכחל מותר לבשל בקדרה בפני עצמו אבל עם בשר אסור אלא [אם] כן קורעו שתי וערב וטחן בכותל, ולענין צלי הקילו חכמים בו.
<h2>דף קי:</h2>
הכבד יש בו דם הרבה ואינו יוצא מידי דמו במליחה, לפיכך כבד שנתבשל עם הבשר אפלו אחר מליחה אסור הכל הכבד והבשר.
<h2>דף קיא.</h2>
הכבד אוסרת כמו שפרשנו, ואינה נאסרת שאם נתבשל בפני עצמה (אסורה בשביל) מפני שפולטת (דם... אינה) [ואינה] בולעת דם על ידי שכלה הדם. אע"פ כשנתבשלו עם בשר אחר הכל אסור כמו שפרשנו ואפלו כבד ואע"פ שאין הכבד בולעת כיון שנאסר אותו בשר [אחר נעשה] חתכת נבלה והכבד בולעת מן הציר שפלט מן הבשר. שורת הדין בהכשר הכבד שקורעו שתי וערב ומולחו ונותן חתך שלו למטה כדי שיזוב יפה ואחר כך מותר דאפלו לקדרה עם בשר. אבל הגאונים ז"ל החמירו בו שלא לאוכלו אלא בצלי ואם רצה לאכלו בקדרה צולהו בתחלה ואחר כך נותנו בקדרה עם בשר.
ושפוד שצלו בו בשר מותר לצלו' בו בשר כחל, וכן אם צלה בו כחל מותר לצלות בו בשר, ולא עוד אלא אפלו שניהם בשפוד אחד מותר לכתחלה ובלבד שיעמדו על האור בענין שלא יעמדו זה על זה, ואם לא נזהר בזה בדיעבד מותר. וכן לענין מליח (מותר), אסור למלחן כאחת זה על זה, ואם עבר ומלחן מותר.
<h2>דף קיא:</h2>
אין נותנין בי דוגי תחת הכבד, ואם נתן הרי הוא אסור. ולא יספיק לו בתקנה שכתבנו, מפני שדם הכבד אינו שוקע בכלי ואינו נסרך במלח אלא הרי הוא צירה ומתערב עם מה שבכלי ויש בו מפני מראית העין אסור, ואף כאן הכלי מותר לאחר הדחה.
דרך בני אדם שנותנין כלי שיש בו מים ומלח תחת הצלי לקבל שמנו, והוא נקרא בלשון חכמים בי דוגי. ואם נמלח כבר הבשר דבר פשוט הוא שהוא מותר. אבל בבשר תפל יש בו משום מראית העין מפני שהמחל היוצא ממנו אדום ויש בו מראית העין. ואלו מן הדין מותר, שאין נותנין בי דוגי זה עד שהגיע הבשר לשליש בישולו עד כדי שמי שדעתו יפה אוכלו, אלא שיש בו מפני מראית העין, ואין תקנה בזה אלא שיביא שנים או שלשה גרעיני מלח גסה ונותנו בכלי והדם נסרך במלח, ומניחו עד כדי שיהיה מה שבכלי צלול, ומערה אותו בנחת לכלי אחר ונמצא שישאר הדם עם המלח בכלי ראשון אסור. כשאסרנו מה שבכלי ראשון אינו אסור אלא מפני מראית העין, ולפיכך אין הכלי עצמו נאסר, ולפיכך מדיחו ודיו.
סכין ששחט בה ולא הדיחו אסור לחתוך בה רותח מפני טיחת דם שעליו. ואם חתך בה צריך ליטול את מקומו, ואם חתך בה צונן מדיח אותו צונן כדין צונן בצונן שצריך הדחה.
קערה שאינה נקובה שמלח בה בשר הרי הבשר [נאסר מ]פני הדם שנשאר בכלי והכלי עצמו אסור, ולא בשביל הדם בלבד אלא אף בשביל צירו של בשר שבולע הכל שהבשר נעשה חתכת נבלה וצירו אסור כרותח של צלי. הרי שנקבה ומלח בה בשר הרי הוא אסור, לפי שהבשר אע"פ שאינו בולע דם בעוד שפולט דם אבל בולע הוא ציר וכלי זה פולט ציר אסור שבלע והבשר בולע הוא, והוא שהגי' בשר זה שמלח בה לכלל מליח כרותח ושיעורו כל שאינו נאכל בשר שאינו... כמו שכתבנו למעלה. כל כלי חרס שנאסר אסור אפלו להשתמש בו אפלו צונן שמתוך שאין לו תקנה להכשירו לפי שאין כלי חרס יוצא מידי דפנו לעולם גזרו שלא ישתמש בו צונן גזרה שמא ישתמש בו רותח.
דגים שנתבשלו בפני עצמם בקדרה שכבר בשלו בה בשר ונמצא שקבלו טעם בשר על ידי פליטת הקדרה מותר לאכלן בכותח לפי שכבר נפלט טעם הבשר שדגים אלו לא קבלו טעם מגופו של בשר [אלא] על ידי דבר אמצעי על ידי הקדרה, וזה נקרא נותן טעם בר נותן טעם, שהדגים הם נותני טעם בשר בני נותן טעם, כלומ' בני הקדרה שנתנה בהם טעם הבשר לומר שהם נותני טעם בשר שני וכיון שבשר בחלב מתחלתן עד שלא נתערבו היתר והיתר כיון שנפלט טעם הבשר עד כאן מותר. וכן אם הודחו קערה של בשר וקערה חולבת כאחת הכל מותר, שהרי המים המקבלים טעם מקערה של בשר הרי הן כדגים שנתבשלו בקדרה של בשר והם עצמן מותר לאכלן בכותח. דין זה של נותן טעם בר נותן טעם לא נאמר אלא בבשר בחלב מתוך שהן מתחילתן היתר והיתר.
צנון שחתכו בסכין ויש בו טיחת בשר על פניו אסור לאכול אותו (רותח) צנון עם חלב מפני שהוא דבר לח וחריף וקבל טעם מטיחת הבשר. ואם הדיח אותו וטעמו ואין בו טעם בשר מותר. ואם יש בו טעם בשר נוטל את מקומו ודיו.
<h2>דף קיב.</h2>
אסור להני' חבית של מלח סמוך לחבית של חלב שמא יפול מן החלב על המלח ויהיה (המלח) [החלב] במלח בעין וימלח בו [בשר]. לא [אסרו זה אלא] במלח שאם יפול בו מן החלב יהיה בו בעין, אבל חבית של חומץ לא [אסרו] להניחה אצל חבית של חלב שאם יפול מן החלב לתוכו יתערב בו, ומן הסתם יש בו יותר מששים. מלח הרי הוא כרותח בד"א בשאינו נאכל מחמת מלחו בתורת בשר שאינו מלוח אבל טעמו [הפחות מהן] אין דינו כרותח. מלח כרותח שאמרו כרותח של צלי אבל לא כמבושל, אבל כבוש ששורה בחומץ הרי הוא כמבושל. בשר רותח שנפל לחבית של חלב צריך קליפה, ואם יש בו גומות אסור בכלו ואין די לו בקליפה שעל ידי ששורה בתוכו נבלע ואם היה מתוקן בתבלין אע"פ שאין בו גומות בתוכו נבלע [אסור כלו שעל ידי חריפות התבלין... בתוכו נבלע כלו וכלו אסור].0...
אסור חם [והיתר] חם שנטלו מן [האור] ולאחר כן נגעו זה בזה ועודן חמין, צריך ליטול את מקומו. וכן איסור צונן לתוך היתר חם הנטול מן האור נוטל את מקומו ודיו, איסור צונן שנגע בהיתר צונן מדיח.
בשר צלי שלא נצלה כל צרכו אלא שהגיע [כדי לאכלו] וכשחותכין אותו על הככר [שופת] ממנו מיחל אדום ונראה אדמימות זה בככר הרי זה מותר מכיון שהגיע בשר זה לכלל אכילה.
<h2>דף קיב:</h2>
דגים ועופות שמלח' זה עם זה אסורין הדגים ואפלו בכלי מנוקב לפי שהדגים קרום שלהם רך ופולטין מהרה דמן וצירן ועופות קשה יותר עור שלהן ושוהין יותר לפלוט ולאחר שגמרו הדגים פליטתן של דם ושל ציר פולטין עדין העופות ובולעין הדגים מהן לפי שכבר נחו לגמרי מפליטתן, לפיכך הדגים אסורין והעופות מותרין, שהרי שוב אין הדגים פולטין כלום. וכשאסרנו הדגים לומר שהן צריכין קליפה. נראין הדברים שאין דין שוה בכל דבר אלא הכל לפי מה שהוא שאלו בדגים גדולים ואדם רואה אותן בעין שעדין לא נחו מפליטתן מותר. שדין זה פשוט שכל זמן שהן פולטין ואפילו ציר אינן בולעין דם.
דגים שצלאן עם עופות בשפוד אחד מותרין ואפלו הבשר למעלה וזב על הדגים כדין כבד שנצלה עם בשר והכבד למעלה שכתבנו למעלה שהוא מותר בדיעבד לפי שהצלי גומר פליטתו מהרה יותר מן המליחה וכשגמרו דגים כל פליטת' כבר גמרו עופות פליטתן של דם. ועוד יש כאן טעם אחר להתיר שכל בליעת דם שעל ידי צלי דנין בו כבולעו כך פולטו.
עופות ועופות, או עופות ובשר שמלחן זה עם זה מותרין, ואין לחוש [להן לכלום] שאע"פ שהעופות רכים מן הבשר וגומרין פליטתן של דם עד שלא גמר הבשר אעפ"כ מותר לפי שעדיין פולטין ציר וכבר גמר הבשר פליטתו של דם עד שלא גמרו העופות לפלוט ציר וכל זמן שפולטין כלל ואפי' ציר אינן בולעין דם.
בשר אסור שנמלח עם בשר מותר הרי הכל אסור לומר שהמותר... צריך קליפה לפי שהוא בולע מציר הבשר האסור, ואפי' בעוד שהבשר המותר טרוד לפלוט דם בולע ציר, שאע"פ שאמרו שבעוד שהוא פולט אינו בולע לא נאמרו דברים אלא בדם לפי שהוא מחליק וכל זמן שהבשר טרוד לפלוט שום דבר אין בולע דם אבל בולע הוא ציר ואפלו בעוד שהוא פולט דם.
<h2>דף קיג.</h2>
כלל זה אני מוסר לך שכל מקום שאנו אוסרים שום דבר בענין מליחה אין אנו אוסרים אלא בשהגיע לכלל מליח כרותח האוסר או הנאסר ובאחד מאלו [הדין] נותן לאסור שאם הנאסר [הגי'] לכלל זה הרי הוא כרותח ובולע, וכל מקום שהאוסר [הגיע]... לכלל זה הרי מה שפולט רותח ונבלע. והוי יודע שכל מקום שאנו אוסרין בדיני מליחה אין אנו אוסרין כלל אלא לומר שצריך קליפה.
טהור מליח וטמא תפל בכלי ואין נוגעי' זה בזה אלא שפליטתן של כל אחד נוגע בחברו, הרי זה מותר שאין התפל פולט כלום. אבל היו שניהם מלוחין, או טמא מליח וטהור תפל לפי שהטמא פולט ופליטתו רותח והטהור בולע אסור, לומר שצריך קליפה.
אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מדיחו יפה מתחלה מפני הדם שעל פני הבשר שאין המל(י)ח מפליט אלא מה שהוא בתוך הבשר [שהוא לח] ומפליט אותו על ידי חמום הבשר שנרתח בשביל המלח, אבל מה שנתיבש נשאר על פניו ויש לחוש שמא לאחר שיתיבש הבשר וינוח מלפלוט הדם והציר שמא יהא ניתך הדם ויבלע הבשר לפיכך מדיחו תחלה ומולחו יפה ומדיחו אחר (הדחה) [מליחה] מפני לחלוחית הדם שעל פני הבשר בעוד שהוא פולט.
אין מחזיקין דם בבני מעים, והם הנקראים בלשון חכמים הדרא דכנתא מעיא וכרכשא ואלו אין בהם דם ואין צריכין מליחה אלא אם כן האדימו שאם האדימו צריכין חתיכה ומליחה.
השפוד שצולין בו בשר שורת הדין שהוא אסור שהרי ודאי קודם שנתבשל הבשר מגיע לשפוד דם שיוצא מן [הבשר ושפוד של מתכת אפלו] מה שבתוך הבשר [דינן] כחם שכלי של מתכת חם מקצתו חם כלו. אע"פ כן מותר לצלות בו בשר שכל דם שבולע הבשר מן השפוד על ידי האור חוזר ופולטו וכן הדין לעולם [ב]כל בליעת דם שעל ידי האור כבולעו כך פולטו. אבל השפוד עצמו אסור הוא, ואסור ליתן אותו בתוך התבשיל, ואם נתנו צריך לשער בששים. ואין לומר [בשפוד] כבולעו כך פולטו ולהתירו מטעם זה, לפי שהוא בתוך הבשר ואינו רואה פני האור.
כלי גדול שאינו מנוקב ומלחו בו בשר בדופנותיו ואינו נוגע כלל בקרקעיתו של כלי הרי בשר זה מותר, ואע"פ כן אסור לעשות כן שמא יפול הבשר לקרקעיתו של כלי ויאסר.
המלח עצמו שאנו מולחין בו צריכין אנו לומר שהוא מותר, שאלמלא כן אי איפשר למליחה שתהא מותרת, שהרי דבר נראה לעין שהמלח ניתך על הבשר והיה ראוי לאסור הבשר, אלא ודאי שהמלח מותר, וטעם דבר זה מפני שהדם נפגם במלח או שהוא נשרף במלח, ואע"פ שיש דם נסוך על פני המלח כשהוא ניתך הרי הוא ניתך עם המלח ונפגם או נשרף. דין זה אינו אלא במלח עם דם אבל מלח שנמלח בו בשר אסור, הרי הוא אסור. הכלי שמולחין בו הרי הוא מותר לפי שעד שלא הגיע הבשר לכלל מליח כרותח הרי הוא מותר ואחר שהגיע הבשר לכלל מליח כרותח כבר כלה כל הדם שעתיד לצאת על ידי המלח ומן הטעם הזה גם כן מותר לחתוך בשר מליח בסכין ואין הסכין נאסר. בשר מליח שבא ממקום למקום בסימן בגוף הבשר עצמו, יש לחוש לענין המלח לחליפין שמא נטל הגוי מלח שעליו ונתן בו מלח אסור, מפני שזה המלח היה יפה ממנו.
השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה, מכביד את הבשר, וגוזל את הבריות מפני משקל הבשר, ומבליע דם באיברים ואסור לאכול ממנו באומצא, אבל בצלי מותר ואם בא [לאכלו בקדרה] חותכו ומולחו ומותר.
בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה. בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה. חיה ועוף אינו מן התורה, שנא' לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ועוף ולבהמה טמאה.
<h2>דף קטז:</h2>
[החלב] שבקיבה אינו נדון כאותה שנמצא בה אלא כאותה בהמה שינק ממנה, לפיכך מעמידין בקיבת נבלה ובקיבת טרפה שינקה מן הכשרה, אבל לא בקיבת כשרה שינקה מן הטרפה.
